בורחת, עוזבת ולא רוצה לחזור,
קשה לרצות לחזור, לקור ולכפור.
לא מביטה לאחור, השערים ננעלו,
פסיעות רגליי ממהרות, ידיי עייפו.
וצרחות הכלואים באזני מהדהדות,
וילדים בוכים, אימהות מתחננות
ללחם, למים לטיפת רחמים.
והם אטומים, מכים. מכים.

לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות,
מספיק לי, די לי מכל הזוועות.
ולפני גופה, מאחורי גופה,
מרגישה לאט לאט נשמתי שרופה.
נשרפת, הם שורפים אותי,
וכעת עליי לצעוק.
נשכבת על האדמה,
לא זעה, לא נעה
דוממת.
ליבי הפסיק לפעום.
מתתי, ואולי כבר מזמן.