אני הולך ברחובות העיר הסואנת, מלווה בריחות הרחוב, המזכירים
ילדות נעלמת, של ארץ אט אט נחרבת.
אני הולך באותם הרחובות, שומע את אותן הברכות מנהגי מכוניות
עוברות, מסתכל למציאות היפה בעיניים מקוות, שיהיה יותר טוב.
העיתון מראה סקרים, ראיונות עם גדולי האומה, שבזמן שהם סורחים,
הם לא שוכחים להטיף לילדים כמה חמור הוא השימוש בסמים, או
האלימות, או כמה חשובים הלימודים. וילד קטן יושב לידי בספסל,
מציץ בתמונות ושואל בקול תמים:" הם למדו את זה בבי'ס?".
אני מביט בעיניים גדולות, סקרניות, מחייך מבוכה ועונה בשקט:"
לא , את זה הם למדו מהחיים, גם לך יהיה את השיעור הזה...", אבל
בינתיים, אני חושב, בינתיים אתה תשלוט בעולם המטורף הזה שבנינו
על אדמת ארץ זבת החלב והדבש.
אז לילדים הגדולים שם, בין חקירה לאזהרה, תשבו עם הילדים, אותם
אלה שעדיין לא למדו את החיים, הם יציעו לכם רעיונות טובים, כמו
חלום להיות כבאי, כמו רצון להביא שלום עולמי, להלחם על מה
שצריך ולתת את מה שמגיע.