אל תוכן של זוג עיניים חומות מפחדים, אל תוך אותם סבכי הלב,
שכל-כך מלאים בסודות כה כמוסים, אל תוך השבר, שנפער בין
החדרים, אל העין שלך, הנווד, התמים.
מפיך אל חלל חדר מעופש מפחד הפרידה, מפחד היות המילה, מהחדר אל
קירות שותקים, לא ישתפו את הבאים אחריך, לא ישתפו לעולם, ייקחו
את סודך איתם אל הקבר.
מבט מזוג עיניים חומות, תועות, הנווד נאלם, רק מקשיב, היא
פותחת פיה לאמר את כל שחשבה, מעדנת ביופייה את הלם המכה, ואתה,
הנווד, מביט אל אותן העיניים, המסתתרות בין הדמעות, אתה מנסה
להקשיב, כל-כך רוצה להבין, כל-כך רוצה להיות חלק, אבל אתה בסך
הכל נווד, כבר תקום ללכת, תגיד "תודה" מבוישת ותלך למקום אחר,
בו בטוח לא תמצא את עצמך שוב, בו בטוח לא ירצו אותך חלק.
שתיקה מתפשטת, יוצאת קללה מפי מי שרצה לברך, ואין עוד שמיים
כחולים נוטפים חסד, אין עוד רגע של כנות משותפת, אין את כל
אותם הדברים, שכל-כך עבדת למענם, שכל-כך רצית שיישארו. אתה
מצית עוד סיגריה, מקווה שזו האחרונה תיקח אותך איתה, למקום בו
לא תכאב, למקום בו לא תרגיש את התכווצות השריר הזה, המרכז
הגוף, מטירה לצריף, מגדול לקטן, והכאב מסרב לצאת, רק מוצא את
מקומו ומשריש את שורשיו עמוק בפנים, אתה רק מסתבך בין חוטי
השרך, לא מצליח לברוח, רק נעצר לעוד כמה רגעים, מתבונן באמת
ומנסה בשיניך לשנות אותה.