בכל העולם, בכל השפות, לכל הצבעים, המינים והדו-חיים, לכולם יש
מכנה משותף אחד, האמונה. אותו הדבר שנותן לכולם את הסיבה
האמיתית ל"למה קמנו גם הבוקר?", אותו הדבר, שרוב רובנו מוכנים
למות בשבילו, בשביל שידעו, שגם האמונה הזו חיה ונושמת, מהדהדת
בראשנו ונותנת לנו את התורה לחיים טובים יותר.
חלקינו, הרוב המוחץ, נהוג לאמר, מוצא, מצא ולעד ימצא את האמונה
הגדולה באל אחד או כמה, אבל לא באנו לשפוט את הדת, חס וחלילה,
אלא לדון בדת חדשה שנוצרה, דת מיוחדת במינה, דת ואלוהיה -
כסף.
הכסף הפך למוקד פולחן, הבנקים הפכו למעין בתי כנסת קטנים,
מקומות קדושים לשמירת חפצי האל, המופיע בצורות כה רבות ובצבעים
כה נועזים, האמונה הראשונה בלי בושה, בלי צניעות, עם הרבה
מטרה, והמטרה, כמו בכל דת, מקדמת את האמצעים.
כל היפה בדת המיוחדת הזו, שאדם לא צריך להיות נוצרי או מוסלמי
או יהודי או כל בעל אמונה אחרת, הדת החדשה היא דת מצטרפת, היא
דת שהולכת עם כל האמונות של כל העמים, מורכבת מחוקים, שהיו
לפניה פזורים על כל התורות בכל השפות, התורה החדשה לקוחה
מכולנו, ונותנת לנו לגיטימציה לעשות הכל בשם האלים החדשים -
השטרות.
אנחנו יכולים למצוא את האמונה בבית, להתפלל למרקע ולקנות בערוץ
הקניות, יכולים לסגוד לאלים הקטנים מנייר ברחוב, עם החלפת
הפנים, אבל לא הדת.
כולם, אבל כולם מוזמנים לראות ולטעום מהעולם החדש, מגשרים על
הכל, מחפשים איך להפיץ את אותה התורה, שכבר מזמן תפסה את מקומה
בלב כל אחד ואחד מאיתנו.
אבל, לצערנו הרב, לדת הזו, לדת שנוצרה יש מאין, שנתנה לעצמה את
הכוח להמריא, שאנחנו אספנו אל חיקינו והתמכרנו לה כמו לסם, שזה
עתה צרכנו ואין אנו יכולים להיפרד ממנו לעולם.
בדת שיש בה הכל לא יכול להיות פגם. יש בה אמונה, הכסף, יש בה
אל, הכסף, יש בה מליוני מאמינים, שמאמינים בכסף, ויש בה אפילו
תורה כתובה, הנקראת בשם האלילי "כלכלה".
אבל בין כל אלה איבדנו דבר חשוב.
לכל דת יש את המקובלים שלה, ולדת החדשה, עם כל הכוח שבה  וכל
היוקרה שבהגשמתה, אנחנו לא יודעים מי הם אותם מקובלים, שיתנו
את עצתם לפושט הרגל, שיתנו ברכתם לפותח עסק, כבר גובל בכאב,
המחשבה שדת כה גדולה תיעזר במקובלים של דתות אחרות, כמו הרב
כדורי, או האפיפיור.
נכון, אפשר לאמר שביל גייטס היה אחד המקובלים הגדולים, אם לא
היחיד, אבל הוא איננו, בחר לקבל על עצמו את השבועה בפרישה,
ולצאת לעולם שכולו טוב עם מעט מהאלילים שנפלו לחיקו במשך כל
אותן שנים של עבודת האל והפצת תורתו.
ומה עכשיו? וכי לאספסוף המאמינים הגדול כבר אין רועה, כך נתפלל
לעגל הענווה, בלי לזכור את אלוהינו שבכיס, בלי האדם, המשיח,
שייתן לנו את הכיוון בהשגת מטרות אמונתנו?
ומה צריך אותו האדם בכדי שיוכל להיות אותו המשיח, שאנחנו כל-כך
מחפשים, וכי מי יהיה אותו הנשגב, שימשיך את הפצת התורה, הנלמדת
בכל בית בישראל ובעולם, וכמו שאמר הזמר המפורסם, אהוד בנאי:"
מי ייתן כיוון?"?.
הוא לא חייב להיות אדם, הוא לא חייב להיות מישהו בינינו, הוא
יכול, והינו, אותו האחד, שאנו קוראים לו כבר זמן מה, מחפשים
פינה בחיקו ומבקשים להיות איתו, קרוב אליו, פרטים ואנשי דת
גדולים,
הנקראים "קואופרטיבים".
אותו האחד, שאנו סוגדים לו, הוא המשיח הבא, הוא נקרא בפינו
"הסחי דומיין".
הוא האחד, שמחבר בין כולנו, נותן את השראתו עלינו, כולנו
חולמים עליו, מבקשים מקום לידו, שנוכל לעבוד את האל החדש כמו
שצריך, לתת את כל כולנו למטרה המקודשת, למטרת הרווח. אנו
מתקרבים כל צעד, מתחבטים בשאלות, כמו בדתות אחרות, ועכשיו היא
מושלמת...
עכשיו ישנה דת, חדשה אך ישנה, נמצאת בתוך ליבנו, מעשינו
ועולמנו, ההולך והופך קטן יותר, ישנה דת ללכת אחריה ויש את
המנהיג החדש, יש את "הסחי דומיין" שייתן את אותו הכיוון
שחיפשנו.
אפשר להירגע, להוציא סיגר קובני, למשש את האש היקרה, היוצאת
בחומה משטר המאה הבוער בין אצבעותינו, היודעות, שכמוהו עוד יש
הרבה, לעבוד את השטר, להאמין בכסף, ולעבוד למען יראו, כי כוחה
של הדת החדשה הולך ומתגבר, ויום אחד, ילדים, גם אתם תאמינו...
"בשרו בחוצות אשקלון והודיעו בשערי הבורסה, כי הסחי דומיין כבר
כאן!"