רגע בחיים
ידעאל סטפק
הגשם הקיש על גב המטרייה נקישות קצובות. ניסיתי להתאים את קצב
צעדיי. חשבתי כי כך יקל עליי להתרכז בזיכרון, ושום דבר לא יסיח
את דעתי.
פניה של אנה נגלו בפניי בתוך הערפל לשניות אחדות ושוב חמקו.
ככל שניסיתי "להחזיק" אותה קרוב אליי כך התרחקה. כבר שש בערב
חשבתי, וכדאי שאגביר צעדיי שכן הגשם הלך והתחזק, וכדורי ברד
זעירים החלו להסתופף סביבי.
מתי זה היה? הייתי בטוח שלפחות חמש שנים עברו, אולי שש. זכרתי
שהיו לה עצמות לחיים בולטות וצוואר ארוך שראיתי אותו, אבל אני
רציתי לראות בעיקר את מבט העיניים שהיה סמל וכרטיס ביקור וגם,
איך לומר, מקום להתגעגע אליו.
עובדה, פגשתי הרבה נשים, שחורות ובלונדיניות, רזות ומלאות,
אינטיליגנטיות עם משקפיים ושיער בגוונים, מאלה היושבות בכל יום
שישי בקפה "דקל" בפינת הרחוב שהתעקל לכיוון הכיכר, ולא היו להן
עיניים להתגעגע. הן שוחחו בקולניות על דברים שעומדים ושאינם
עומדים ברומו של עולם. מלצריות היו באות ושבות וכוסות בירה
ענקיות בידיהן. היה גם עשן באוויר, זכרתי, אבל אנה כמעט ולא
עישנה, הייתה לה יכולת ריכוז לא שגרתית, וכאשר עישנה ידעתי
שמשהו מטריד, לא ברור, אולי מאיים, מתרוצץ במוחה.
אבל באותו יום ראיתי אותה מעשנת ממש בשרשרת. יושבת מול אמה
בג'ינס ובצוואר מתוח, ופניה מביעות תדהמה. כן, היא שמעה על
מקרים אחדים כאלו בתקופת המלחמה, אבל לא האמינה שגם לה זה
קרה.
הלכתי משם. קפה "דקל" היה אמנם מואר, אבל איכשהו לא היה חם.
ראיתי שני זוגות ועוד אשה בודדת, ואמרתי לעצמי גם כך מספיק קר
לי. אילו הייתי מזהה באותה אישה את אנה הייתי נכנס כי תמיד
יכלתי לשוחח איתה על כל נושא, אבל ממש על כל נושא, והיא הקשיבה
והקשיבה ולא אמרה דבר, אבל הצלחתי כבר אז להבין שהיא עוד
תאמר.
מכונית עברה והתיזה עליי מים. הנהג הזכיר לי את הרב מהחתונה,
אבל הווישרים לקחו אותי למקום אחר. פתאום ראיתי את עצמי בדרך,
במכונית, במזג אוויר דומה, בחושך, חושב, אילו הייתי פוגש אותה
עכשיו מה הייתי אומר? ומה היא הייתה אומרת? נזכרתי בסרט "גבר
ואשה" שראינו ביחד לפני המלחמה. לא, לא על אותה מלחמה שאמא שלה
סיפרה לה, מלחמה הרבה יותר מאוחרת, אבל אין מוקדם ומאוחר
במלחמה, כך תמיד הייתי אומר, כי מלחמה היא מלחמה ואפילו "עשה
אהבה ולא מלחמה" לא ניצח אותה. וגם "גבר ואשה" לא הצליח לעצור
אותה. רק פתח מקום להתגעגע כמו לעיניים של אנה.
טובה שהייתה חברתה הטובה ביותר, תמיד אמרה שלאנה יש נוכחות.
היא אמנם שותקת אבל שומרת את המרגליות בפנים למתי מעט, פסקה,
ובאמת אי אפשר היה להתעלם ממנה. מירה שהייתה מוותיקות "דקל" של
אז הייתה מסתכלת באנה בעיניים כלות ואומרת מה היא חושבת לעצמה
עם הציפורניים הארוכות האלה! השעה הייתה רבע לשבע, והמשרד היה
עדין פתוח. נכנסתי. ביקשו מאתיים שקל דמי טיפול. נטשה המזכירה
אמרה, שצריך למלא את הטפסים, ותוך שבועיים יהיה אישור, אבל
האחריות עלינו. אם תהיה תסבוכת לא יוכלו לעזור. ואם תיתקע בארץ
אנחנו נשלם. אבל אנה כל כך רצתה לפגוש את אחותה, והיה ברור
ששום דבר לא יעצור אותה.
כשיצאתי מהמשרד והלכתי לכיוון הבית היה "דקל" חשוך, אבל הכיכר
הייתה מוארת. הסתכלתי בטפסים ולא הבנתי כלום. היו שם אותיות
קטנות, משונות וזרות מי בכלל יכל היה לקרוא אותן. אמרתי לעצמי,
אנה שתבוא מוילנה היא רק חצי אחות. מה היה קורה אילו הייתה
אחות שלמה?
לא ידעתי איך זה להרגיש חצי אחות. אפילו אם זאת אנה וזאת אנה
אז מה? כן, היה להן אותו אבא שממנו ירשה אנה שלי את השתיקה,
אבל לאמהות לא היה כל דמיון וחוץ מזה אילו הייתה להן אותה אמא
ואבות לא דומים גם אז הייתה מחפשת אותה?
עד אז ידעתי שיש רק אחים שלמים שמשחקים איתם בשבת בבוקר על
הרצפה או הולכים איתם לכדורגל אחרי הצהרים. אבל אנה לא הכירה
את אנה ודמיינה אותה גבוהה כמוה. כאשר ראיתי את התמונה ששלחה
הייתה לי אכזבה גדולה אבל אנה אמרה: "זה בכלל לא משנה לי. אני
כבר לא בת יחידה. אתה מבין? אתה בכלל תופס את זה?"
ניסיתי לתפוס, קיוויתי, אולי הטפסים יפתחו לי את העיניים, או
שמא את הלב? אולי התמונה תספר משהו. אולי הסיפור עצמו. בכל זאת
היה בו משהו מרתק. מלחמה, בריחה, גבר ואשה מעבר למסך הברזל.
נזכרתי בסרטי הריגול של אז. חשבתי שאם אפשר להחליף מרגלים
ונשים, אולי אפשר גם להחליף תינוקות ובמיוחד כאלה שיש להם אותו
שם. אבל את אנה שלי לא הייתי מחליף בשביל שום אנה אחרת ואפילו
היא חצי אחותה. לא בטוח שידעתי למה. אילו היו שואלים אותי
הייתי אומר, ככה! ומסיח דעתי מן השאלה.
קיפלתי את הטפסים והתקדמתי לעבר הבית. ראיתי קצהו של אור
וידעתי שאנה במטבח, אבל לא הייתי בטוח אם היא לבד בבית. רציתי
להתחלק אתה, אבל טובה עמדה להגיע וידעתי שנוכל לדבר רק בערב
מאוחר.
כבר בדלת, לפני השלום, סיפרה שאנה צלצלה. "הייתה לי הזדמנות
לתרגל רוסית", אמרה. "הרבה מלים לא הבנתי, אבל הסתדרנו. אני
מרגישה שאני חושבת עליה ומתגעגעת".
כששאלתי איך אפשר להתגעגע למישהו שלא מכירים חייכה וביטלה את
שאלתי כאילו לא הייתה. הזכרתי לעצמי כי כוחו של דמיון עולה על
כל מציאות, אבל עדיין התקשיתי להבין. טובה הגיעה, קצרת רוח,
טרודה וקולנית וקטעה את רצף מחשבותיי. כעסתי על טובה אבל
דמיוני החל לשוטט אותי אל המלחמה. ראיתי את אבא של אנה שלי
חוזר אחרי המלחמה לכפר הקטן שליד העיר הגדולה, אבל זכר לא נשאר
ממנו, ורק זקנה כפופה, שזכרה אותו למרות הכול, לחשה לאזנו כי
אנה ואמה נעלמו וגורלן לא ידוע. כן, זו הייתה אנה הבכורה,
הראשונה, שבאותם רגעים הייתה חשובה כמתה, אבל מותה זה הוליד את
אנה שלי. ואני, שלא יכולתי כמו אנה להתגעגע לאנשים שלא הכרתי,
לא היה לי איכפת בכלל. אילו פגש זקנה אחרת, חשבתי לעצמי, הכול
היה יכול להיות אחרת, כי כל זקנה והסיפור שלה, ומילה פה ומילה
שם, תחייה מתים ותמית את החיים, ולכן אני, כאשר רציתי לשמוע
סיפור לא הייתי שואל נשים זקנות, אלא ממתין, ולפעמים הרבה זמן,
עד שהסיפור היה מגיע אליי ולא הייתי הולך אליו כמו עכשיו כשאני
מספר את הסיפור הזה.
בבוקר לקחתי את הטפסים שאנה מילאה וחזרתי למשרד. זו הייתה
החלוקה בינינו: אנה - בגעגועים, ואני - במעשים. לפעמים רציתי
להתחלף אתה, אבל משהו לא אפשר את זה.
נטשה בדקה את הטפסים חזור ובדוק ואחרי קריאה ארוכה הפטירה:
"בסדר! אנחנו שולחים לשגרירות. בעוד שבועיים אולי שלושה תהיה
ויזה". המילה ויזה עוררה בי כל מיני זיכרונות ממקומות אחרים,
אבל הנחתי לזאת ויצאתי לרחוב.
הטלפון הסלולרי צלצל, ופתאום הרגשתי את קיומו בכיס המעיל ליד
הלב. לא הבנתי אם הבהלה מהלב או מהסלולרי. צלצלו מבית החולים
ואמרו שאנה נפלה וכדאי שאבוא עם מישהו. טסתי לשם. המצב קריטי
אמר התורן בחדר המיון. אנחנו לא יודעים אם היה התקף לב או
אירוע מוחי. אבל איך, שאלתי, לפני שעתיים דיברנו. הוא מלמל
משהו על רגע בחיים וחיים של רגע, ואני הייתי בתוך הפער של
הלפני והאחרי וביניהם - הרגע.
באנה מווילנה נזכרתי רק אחרי השלושים, כאשר הגיע משם המכתב
שהיה בו תערובת מוזרה של אותיות קיריליות ולטיניות. מיד חשבתי
על הטופס, שמילאתי במשרד והלכתי לשם. ראיתי את פניה של נטשה
מחווירים. "אין עוד צורך בטפסים," אמרה. "אני מחזירה לך את
התשלום. היא נפטרה ממחלה ממושכת ואתה נפטרת מצרה גדולה. המשאלה
האחרונה שלה הייתה לראות את אחותה ולהיקבר בארץ, כך כותב הבן".
הייתי המום, נזכרתי בתמונה שהיו בה סימני מחלה כבר אז, אבל לך
תדע, והרי לא רציתי להדאיג ללא צורך. הגשם פסק וריחו עמד
באוויר ועל הקרקע. סגרתי את המטרייה וכאשר ניערתי את טיפות
המים מעליה, חזרה אליי שוב תמונתה של אנה מווילנה, שהייתה
גדולה בהרבה מאנה שלי וגם חיוכה היה רחב יותר. פתאום תפסתי כי
מה שאני ראיתי בתמונה לא ראתה אנה שלי באותו הרגע. כי הרגע
שלה אז היה אחר לגמרי מהרגע שלי. חצי אחות או אחות שלמה,
חשבתי, לכל אחד את הרגע שלו, ואין ביניהם דמיון. אפילו, שכל כך
רציתי שיהיה. כל כך הרבה רגעים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.