"תחיה" אני שומע מאחורי ראשי, מאזין לעוד רגע, אולי יבוא
ההסבר.
"תחיה" שוב אני שומע, מחכה שוב למצוא את האומר.
"מיתה" קול אחר מגיע, מסביר את הלא מוסבר ונותן עוד סימן שאלה
לכל שנאמר.
"מיתה" אני ממלמל אחריו, מחפש משמעות לחיבור התחייה, המיתה
וכמעט כל דבר.
אמת לאמיתה, שאנחנו, אותם האנשים, מאמינים בכל מה שלא ייתכן,
והיה המלאך שאמר כי הכל יבוא על מקומו בשלום, האמנם?
איך יכול דבר כה ישן לתקן עצמו אל תוך העולם החדש? איך יכול
אני, הקטן, לדבר אל כולם בשפה כה לא ברורה, להסביר את חיי, את
רצונותיי, את הזמן ההולך ונגמר, איך אסביר את כל מה שיש לי לתת
לכל אותם אלה, שאולי לא רוצים לקבל?.
קול קורא לכל קול אחר, למען יוכל לשאת את אותה השיחה, את אותן
המחשבות, עם אחד אחר, שישלול, שיאמת, שיצעק, שינשק, רק שתהיה
תגובה, לא אלימה, רק תגובה.
והנה, אני, מקלל את עצמי, הורס את הדבר היחיד שהיה לי, וכל זה
למען השתלבות נאותה בכל אותם התחומים הלא מעניינים הללו, כמו
מחשבים, רק לא ספרות, אל תכתוב, זה ממילא לא יהיה טוב.
"אל תכתוב" אני שומע והפעם מבין, מניח את העט, בוכה...!