הם עוברים מולי, כל הימים, ואני תוהה מה יקרה הלאה?
מנסה לשפוך אור על שלושה חודשים ארוכים של חצי חיוך, חצי
עולם.
והיא, האחרת, עומדת מולי, ואני מביט, ספק מחייך ספק מפחד, מביט
ואומר :" זה כבר לא זה", לא מעז לספר שזה אף פעם לא היה, שלושה
חודשים אני עומד מול אותה המראה ומשקר, משקר.
משקר שטוב, משקר שיפה כל הפריחה מסביב, ועוצם עיניים כדי לא
לראות איך צמחו קוץ ודרדר, איך הטוב נשאר בארבע שנים מתוקות של
שלווה, ואיך העולם נעכר באותו יום שנשברו החוקים, מתו האלים,
המלאכים שברו את כנפיהם ואותם הזמנים נעטפו בעטיפת ברזל, לא
יוצאים אליי שוב.
ואני? אני חושב על כבוד, על גאווה, איך לא לפגוע באותו הפסון.
נותן לטמטום את תפקיד חייו, תפקיד חיי, לא מבין כמה הרבה אני
מקריב יום יום בשביל כה מעט.
הם עוברים מולי, כל הימים, ארבע שנים ואני תוהה למה הגאווה כל
כך חשובה, למה לא אוכל לאחוז ביופי ולו רק עוד פעם אחת, לבקש
ממך שתהיי איתי, רק שתהיי עד שתלכי והנה יהיה עוד יום טוב
לזכור, עוד שעה מופלאה להתגעגע אל.
מולך עומד והגאווה בידי, מגיש לך אותה על מגש חיי, מבקש סליחתך
ומבין, עכשיו, שהגאווה היחידה נעוצה באהבתך!!!