היתה זאת השנה האחרונה שלנו בתיכון,שנה של גיבוש חברתי,סיום
תקופה ,מבחני בגרות. התבגרות מנטלית פיזית ורגשית לכולנו
ובמיוחד לי. נגענו בשמים, בחופש, כמו ילדים מאושרים בתוך בועה.
נפלנו ארצה לאדמה, התבגרנו במהרה. זוהי השנה בה למדנו לאהוב את
החיים, ולמדנו גם לכאוב ממש כמו גדולים.

החופש הגדול בין י"א לי"ב עבר לו במהרה בשבועיים הראשונים הוא
נראה משעמם לישון עד מאוחר ולא לעשות כלום. עד הטלפון של גדי
ששאל אותי אם מתאים לי לרדת לאילת עם החבר'ה.
גדי היה חבר ילדות שלי מכיתה א' ביסודי. מאז שאני זוכר תמיד,
היינו ביחד, מסתובבים. את חגי דנה וגדעון שהכרנו בחטיבת
הביניים, ובתחילת התיכון הצטרפה לחבר'ה יעל, אהבתו הגדולה של
גדעון.
"אז מה אתה אומר ..." שאל גדי
"מי מצטרף?" שאלתי.
"בינתיים אני שואל אותך ראשון, שי"
ועוד לפני שהספקתי לענות הוסיף
"אבא שלי נותן לי את ה GMC לנסוע לאילת"
"מה, ככה? חופשי?"
"לא. הייתי צריך לנדנד לו שבועיים עד שהוא הסכים בסוף.
אז אתה בא?"
"בטח מה אתה חושב!"
"נהדר,דבר עם חגי ודנה, אני כבר אתקשר לגדעון ויעל, יוצאים
ביום חמישי על הבוקר."
"אוקי."
דמיינתי איך אנחנו מרביצים בכביש הערבה מאה עשרים עם חלונות
פתוחים ומוזיקה בפול ווליום ב GMC  החדשה.

את תחילת השנה פתחתי ברגל שמאל, כאשר לא התעוררתי ביום הראשון
ללימודים ונרשם לי איחור.
דליה המחנכת פתחה את השיעור השני בנאום מוטיבציה לכיתה יב 3,
על היות שנה זו החשובה ביותר, וכל מה שלמדנו במשך שלוש השנים
הקודמות מתגמד לעומת שנה זאת.
"עליכם להשקיע במלוא המרץ בשיעורים וכיפליים בבית ...  
מי שישקיע ויעשה את כל שעורי הבית יצליח בבגרויות ...
זהו המאמץ שלנו יחד להוציא את המיטב מכל אחד ..."
המשך היום עבר בעצלתיים עד הצלצול הגואל של השעה האחרונה.

ביום חמישי ב5:40 בבוקר צפצף גדי והעיר את כל הרחוב
"אני כבר יורד"
צעקתי לו מהחלון. התארגנתי במהירות, לקחתי את התיקים שהכנתי
וירדתי אל כניסה.
באוטו כבר היו יעל וגדעון שהתעוררו בבהלה מהצפצוף וחזרו
להתנמנם כשהם חבוקים יחדיו.
"נו כבר תזדרז צריך עוד לאסוף את חגי ודנה."
העמסנו את הכל על הרכב שלט ה"נהג חדש" של גדי שכב לו מאחור על
יד השמשה האחורית כאילו נפל במקרה. כשהגענו לביתה של דנה חיכו
לנו שניהם בחוץ עם התיקים.
"למה לקח לכם כל כך הרבה זמן?"
שאל חגי
"שי התעכב"
ענה גדי תוך שהוא מצפצף ומקפיץ את גדעון ויעל.
"תפסיק עם זה" צעקה יעל, "תן לישון."

היתה זאת הפעם השנייה שראיתי אותה ליבי החסיר פעימה.
היה זה בהפסקה הגדולה, כשהסתובבתי עם גדי בחצר בית הספר למצוא
פינה לאכול.
"אתה זוכר אותה?" שאלתי את גדי
הוא הניד בראשו בשלילה
"נו, ההיא מאילת, שהיתה עם ההורים שלה במלון"
"מה היא לומדת בבית הספר שלנו?" שאל גדי
"ככה נראה", אמרתי לו,למרות שאף פעם לא ראיתי אותה.
"אולי היא חדשה בבית הספר?"
"גדי, אני חייב להכיר אותה."
"אז תיגש אליה ותתחיל לדבר."
"אני לא יכול ככה סתם להתחיל לדבר איתה, היא עם חברות שלה."
"אני צריך לחשוב איך לעשות את הצעד הראשון ולברר עליה קצת
פרטים באיזו כיתה היא ואם יש לה חבר"
"תשאיר את  זה לי" אמר גדי וקרץ , "יהיה בסדר".

בדרך לאילת עצרנו בבאר-שבע, נכנסנו לקניון לאכול ארוחת בוקר
מאוחרת. תדלקנו בפז לפני שהמשכנו דרומה.
הרדיו היה על גלגל"צ וניגן שירים ברצף. זמזמתי חלק מהשירים
שהכרתי, וגדי תופף על ההגה במקצב אחיד.
מדי פעם הוא עבר את המאה ועשר בלי לשים לב, ויעל בקשה שיאט.
בכביש הערבה עלתה עלינו ניידת משטרה וסמנה לגדי לעצור בצד
השוטרת יצאה מהרכב והתקדמה אלינו.
"רשיונות בבקשה ! "
"לא עברתי את המהירות המותרת"
אמר גדי בפחד תוך שהוא מושיט את רשיון הנהג החדש שלו.
השוטרת חזרה אל הניידת ודיברה במכשיר הקשר. אחרי מספר דקות היא
חזרה אל הרכב שלנו והחזירה לגדי את הרשיון.
"שלט הנהג חדש שלך נפל כדאי שתדביק אותו היטב כדי שיוכלו לראות
אותו בבירור. הפעם אתה יוצא רק עם אזהרה, בפעם הבאה זה דו"ח,
סעו בזהירות"
"תודה"
אמר גדי כשאבן נגולה מליבו, והמשכנו בדרכנו.

למחרת, דנה פגשה אותי באוטובוס לבית הספר.
(דנה היתה מסוג הבחורות שיכולת תמיד לסמוך עליהן בעיניים
עצומות בכל הקשור למידע המסתובב בבית הספר. היא היתה המקור
הרכילותי לכל דבר חברתי שקרה קורה ויקרה. היא יכלה להגיד לך
בדיוק איזה מורה חולה ואיזה שיעור בוטל בתחילת היום וכן פרטי
רכילות זולים על כל אירוע שקרא בבית הספר שהיו מעורבים בו
תלמידי שכבה י"א ומוריהם).
"היי מה נשמע?"
"הכל רגיל", עניתי.
"עשיתי בשבילך בירורים."
"בקשר ל..." , שאלתי בסקרנות.
"הדס" ,היא ענתה
"קוראים לה הדס והיא לומדת איתי ב - יא/2, הם רק עברו
לרמת אביב לפני חודש, גדי סיפר לי שאתה מעוניין להכיר אותה."
"כן" עניתי בהיסוס
מאז שנפרדתי ממיכל לפני חצי שנה כאילו כל הביטחון העצמי שלי
אבד ולא רציתי להכיר אף אחת. עד שראיתי בחופש את "הדס" באילת
"מועמדת מספר אחת עשרה מנתניה". אז חשבתי שאין לי שום סיכוי,
אבל עכשיו נראה הדבר אחרת.
"תבררי לי איפה היא גרה, אבל תני לי לעשות את הצעד הראשון."
"אין בעיה" חייכה דנה.
בהפסקה חגי מסר לי פתק מדנה "רחוב ויצמן 28 ודרך אגב - אין לה
חבר !!!"
"מה קורה" שאל אותי חגי
"בשורות טובות, חייכתי, בשורות טובות."
בשיעור הבא כבר לא יכלתי להתרכז. חשבתי איך אנו נפגשים ומה אני
אומר לה, אבל כלום לא עלה לי בראש. פחד מדחיה חילחל בתוכי.
נשמתי עמוק והוא אט אט התפוגג. חיכיתי לסוף היום אך הזמן לא
זז, חשבתי שאני משתגע.

היה זה יום ראשון אחר הצהריים, ישבתי ללמוד עם חגי למגן
במתמטיקה.
שנינו לא היינו חזקים במיוחד במתמטיקה, אבל חשבנו שאם נלמד
ביחד נוכל לעזור אחד לשני.
"אוף, משגעת אותי הטריגונומטריה הזאת ,כל ההוכחות האלה
ונוסחאות ללמוד בעל פה, אני לא מבין את זה, זה נראה ממש כמו
סינית עתיקה, אף פעם אני לא יודע עם באיזו נוסחא להשתמש."
"יהיה בסדר, עודדתי את חגי, פשוט צריך ללמוד את החוקים בעל פה
ואז הכל ישב לנו בראש ויסתדר כמו תשבץ."
"איפה ביליתם אתמול?"
"לקחתי את הדס למסעדה איטלקית לחגוג חצי שנה לחברות שלנו
ביחד"
"ו.." שאל חגי בסקרנות"
"היה נהדר , אוירה רומנטית, נרות, פשוט מושלם..."
אמרתי ועצמתי עיניים להתענג על הזכרונות.
נסענו לטיילת בתל אביב והסתובבנו על החוף, הוצאתי את השרשרת
מהכיס וענדתי לצווארה. אני אוהבת אותך, אמרה הדס, והתנשקנו.
הורדנו את הסנדלים וטבלנו את הרגליים במים הקפואים. הרגשתי
שהיא רועדת אז חיבקתי אותה חזק חזק תוך שאנו רצים על החול
הרטוב. השמש נשקה לאופק מותירה כתמי זהב על הגלים ונעלמה לה אט
אט בתוך הים הגדול, החושך פתאום השתלט על הכל...
הטלפון המצלצל העיר אותי מחלום בהקיץ שהיה כל כך מתוק .
"היי שי ... איך הולך?"  שאלה דנה מצדו השני של הקו.
"ככה ככה", עניתי, "אבל יהיה טוב אני מקווה עד המבחן."
"אפשר לדבר עם חגי?"
"כן בטח, רק שניה"
אחרי שלוש דקות חזר חגי כשכולו חוור.
"הכל בסדר?" שאלתי
"תראה שי, היתה תאונה"
"מה, לדנה ?"
"לא לדנה, להדס"
"איזה תאונה על מה אתה מדבר?"
"תאונת דרכים בכביש החוף, הדס והוריה היו מעורבים בתאונת
דרכים. דנה אמרה לי שבאו לספר להם בכיתה על התאונה, ואיך שהיא
שמעה היא התקשרה."
"לא יכול להיות", אמרתי ומיד חייגתי לנייד של הדס. אחרי שלושה
צלצולים ענתה המזכירה. ניתקתי.
"מה שלומה? מה קרה בדיוק?"
"לא יודע , אני רק יודע שהיא בבית החולים מאיר בכפר סבא, בוא
אני אסיע אותך לשם" אמר חגי.

הגענו לאילת בסביבות הצהריים למלון הולדיי-אין. פקידת הקבלה
חייכה אל גדי ושאלה על שם מי הזמנו מקומות.
"על שם בורלא ששה איש" ענה גדי בחיוך.
"חדר 507 קומה חמישית. ארוחת בוקר בין השעות שמונה לעשר,
צהריים משעה שתים עשרה לשלוש, וארוחת ערב בין שבע לתשע בערב
בלבוש רשמי בלבד. לא לשכוח בכל יום חמישי בערב יש ערב גילוי
כשרונות צעירים, כל אחד מאורחי המלון יכול להיות מועמד. פרס
ראשון סוף שבוע פתוח חינם לשני אנשים.
אני צריכה כרטיס אשראי לערבון."
אמרה הפקידה בחיוך.
גדי שלף מייד את הישראכרד שלו תוך שהוא מסתכל עמוקות בעיניה של
פקידת הקבלה.
אחרי מספר שניות אמר
"עשרים ושלושה חודשים."
"סליחה?" שאלה הפקידה בחיוך
"את בת עשרים ושלושה חודשים, לא?"
"איך ידעת?" שאלה הפקידה בתדהמה.
גדי קרץ ואמר
"סוד מקצועי."
"המעלית נמצאת ישר ושמאלה ותביא אתכם עד לקומה שלכם.
לאחר שהסמיקה, הוסיפה בחיוך
אם תצטרכו משהו חייגו אפס לקבלה, ואני אשמח לעזור לכם בכל
דבר."
"אני בטוח שאמצא משהו שתוכלי לעזור..."
אמר גדי וקרץ אל הפקידה, והיא הסמיקה בשנית ואמרה.
"שיהיה לכם סוף שבוע מהנה."

למחרת, דנה ספרה לי שמשפחתה של הדס היתה בשליחות מהסוכנות
היהודית בארצות הברית לפני שנה וחצי, וכתוצאה מכך נאלצה הדס
ללמוד בבית ספר יהודי בארה"ב. באמצע כיתה י' הם חזרו לארץ והיא
נכנסה לבית ספר בנתניה. בסוף השנה הם עברו לרמת אביב. כל
המעברים האלה השפיעו להדס על הלימודים, ובעיקר במקצועות שפחות
מלמדים בחו"ל כמו ספרות הסטוריה ואזרחות.
"שמעתי אותה מדברת עם מישהו בכיתה בקשר לעזרה בספרות" אמרה
דנה.
"זהו", אמרתי, "זאת ההזדמנות שלי. דנה,  אני אצטרך את עזרתך."
"אני שומעת."
"ספרי לה שאת מכירה מישהו שנותן שעורי עזר בספרות."
"אבל אני לא מכירה אף אחד כזה."
"אני, דנה, אני!"
"אהה, אני מתחילה להיכנס לראש שלך,  אוקי."  
"תני לה את המספר שלי ומשם אני כבר אמשיך הלאה לכבוש את
ליבה."
"אני מקווה שאתה באמת שולט בספרות."
"אל תדאגי יהיה בסדר, ספרות היא האהבה שלי."
"למרות שקיבלת שבעים בתעודה בשנה שעברה?"
"מאיפה את יודעת?" שאלתי בהפתעה.
"חגי סיפר לי."
"זה סתם היה כי שנאתי את המורה לספרות, וגם הוא לא במיוחד הבין
אותי, אבל כל זה לא משנה את דעתי לגבי אותה אהבה ישנה לספרות
ארצישראלית."
"נו טוב שיהיה, מה לא עושים בשביל חברים."
"תודה."

כשפתחנו את הדלת  נגלתה לנו דירת פנטהאוס  שלושה חדרים עם שני
חדרי שינה, סלון ענק ומרפסת שמש עם נוף מהמם אל הים. מהמרפסת
נגלו השמיים הכחולים והים גבה הגלים. קרני השמש הצהובות נשברו
על פני המים ונתנו להם מראה כסוף זהוב. בסלון היו ספות מעור
ושולחן פינת אוכל, שנראה לפחות בן מאה שנה. בר המשקאות היה
עמוס בבקבוקי וויסקי קטנים, בירות ומשקאות קלים. בחדר האמבטיה
היה ג'קוזי שארבעה איש יכלו להיכנס לתוכו ועדיין נשאר מקום.
המגבות היו מסודרות על המדף באמבטיה וכן גם סדרה של סבונים
ושמפו.
דנה וחגי לקחו חדר שינה אחד, ואת השני יעל וגדעון. כל אחת
מהספות בסלון נפתחה גם למיטת יחיד לגדי ולי. היה ארון בגדים
ענק שלתוכו פרקנו את התיקים.
"מי בא לים?" שאל גדי
תוך דקות ספורות היו כולם לבושים בבגדי ים ובדרך למעלית,
שהביאה אותנו לקומת היציאה לכוון הים.
מיד, שיצאנו ראינו את השמים הכחולים ללא עננים והשמש החמה
שברכה אותנו בחיוך רחב, כבר אז ידענו שזה הולך להיות סוף שבוע
של הלייף.

אחרי מספר ימים  של ציפייה דרוכה הגיע הטלפון המיוחל
"שלום,א.. אפשר לדבר עם שי?"
"מדבר"
"שמי הדס, קיבלתי את הטלפון שלך מדנה בקשר לשיעורים פרטים
בספרות. היא המליצה עליך בחום ואמרה שאתה פנוי לקבל תלמידים
חדשים."
- כ.. כן בטח, עניתי בהיסוס תוך שליבי דופק בקצב מהיר, במה
בדיוק את מתקשה?"
"אנחנו לומדים עכשיו החטא ועונשו, ואני מאוד מתקשה לעקוב אחר
העלילה ואחר המשמעויות של הדמויות וכל זה."
"אהה דוסטויבסקי, אחד הסופרים הרוסיים האהובים עלי."
אמרתי, (אחרי שנזכרתי שבשנה שעברה לא טרחתי אפילו לקרוא את
הספר העבה בן מאות העמודים ששיעמם אותי עד מוות, טוב שגדי
הספיק לעשות שעורים ולתת לי להעתיק לפני כל שיעור ספרות, אחרת
לא הייתי יודע דבר וחצי דבר על "החטא ועונשו". תוך כדי הלחץ
בהעתקת שעורי הבית למדתי הכל על דוסטויבסקי ועל הספר. מי אמר
ששעת לחץ אינה מוציאה את הטוב מכל אדם וכן מכינה אותנו
לחיים?).
"מתי את רוצה להיפגש?" שאלתי בנימוס.
"יום חמישי אחר הצהריים, נוח לך בסביבות ארבע?"
"אוקי, הכתובת שלי היא המעפיל 22"
"כמה אתה לוקח לשעה?"
"שיעור ראשון חינם", אמרתי בהיסוס ואחר כך נדבר על המחיר.
"בסדר, אז ביום חמישי בארבע."
"להתראות"
"ביי"
בחיים לא חשבתי שהידע שרכשתי מהעתקות שעורי בית בספרות יביא
אותי למפגש המיוחל, אבל אם זה מה שצריך - נלך על זה. אני רק
מקווה שהחטא שלי לא יביא עלי עונש.
היו לי שלושה ימים ללמוד את דוסטויבסקי מההתחלה כדי לא לפשל
בפגישה ביום חמישי.
כבר באותו יום קפצתי לגדי לקחת את מחברת הספרות שלו ואת כל
החומר שהיה לו בנושא.
התפלאתי לגלות שקיים ספר תקציר באורך ארבעים עמודים בלבד המסכם
את הספר, וכן גדי שלף ממדף הספרים בביתו ספר הסברים באנגלית על
הספר אשר נכתב בידי מיטב המנתחים.
"ספר זה הוא כמו פירושי רש"י לתנ"ך אבל לחטא ועונשו. איך אתה
חושב שקיבלתי תשעים וחמש במבחן בספרות על החטא ועונשו?
כתבתי למורה בדיוק מה שהוא רצה לשמוע."
"איפה השגת את הספר הזה?"
גדי קרץ וענה, "קומבינות, אחי, קומבינות. לא ניתן להשיג אותו
בחנויות או בספריות בארץ, הייתי צריך להיכנס לאינטרנט לחפש
אותו, וכאשר מצאתי לבסוף בארה"ב דאגתי שישלחו לי אותו הביתה.
לקח לי חודש עד שהוא הגיע ועוד חודש למסור למישהו לתרגם לעברית
בדיוק מספיק זמן למבחן בספרות."
גדי נגש אל המחשב שלו והוציא לי הדפסת וורד של התרגום העברי של
הספר.
"קח גם את זה, זה יחסוך לך לקרוא את הגרסה באנגלית."
"תודה", אמרתי.
"לחתונה שלכם אתה מזמין אותי כשושבין", אמר גדי בהלצה.
"כן, כן, עניתי בחיוך, בהולדת הילד הראשון אתה תהיה גם
הסנדק".
שלושה ימים היו לי ללמוד את הכל ועכשיו הדבר נראה בהשג יד.
כל יום אחרי בית הספר הייתי חוזר הביתה וקורא בשקידה את החומר
תוך שאני משנן את הדברים העיקריים (רק שהאל לא יעניש אותי על
החטא הזה אמרתי לא פעם בליבי אך המשכתי בתוכנית).

חגי נהג כמו צב על הכביש.
"שים גז, אמרתי בעצבים."
"אני נוסע הכי מהר שאפשר בכביש עירוני, שי!"
הנסיעה לבית החולים נראתה כמו נצח הכל עובר כלכך לאט וכלום לא
זז.
בראשי עברו הרבה מחשבות, פחדים, דאגות, לא ידעתי מה קורה.
הרגשתי חסר אונים. חוסר הידיעה שגע אותי והפך אותי לחסר סבלנות
ונימוס.
"סע כבר סע!" אמרתי בכעס.
"הרמזור אדום" אמר חגי.
"זה אדום זה, זה בקושי צהוב. היית יכול להספיק לעבור את הצומת
אם היית נוסע יותר מהר ולא זוחל כמו  סבתא שלי."
"שי, יש לי רשיון רק שלושה חודשים, ואני נוהג הכי טוב שאני
יכול אז תרגע, העצבים האלה לא יועילו לאף אחד".
פתחתי את הדלת והתחלתי ללכת לכוון בית החולים, מזל שהמרחק
שנשאר היה שני רחובות מהרמזור.
חגי ביקש שאכנס חזרה לאוטו אבל כבר לא שמעתי כלום, הייתי חייב
להגיע לבית החולים כמה שיותר מהר.
נכנסתי למיון כולי מתנשם ומתנשף מהריצה.
"מ...שפחת חרמון?"
אמרתי מזיע כולי.
"סליחה", אמרה פקידת הקבלה
"איפה אני יכול למצוא את משפחת חרמון?"
הפקידה בדקה ברשימות שלה
"לא מופיעים לי כאן ברשומות, חכה רגע".
הרגע הזה לא ישכח מחיי לעולם. כל הדברים הרעים שאדם יכול לחשוב
בסיטואציה כזאת עברו לי בראש.
"צילה, מופיעה אצלך משפחת חרמון ברשומות?"
"כן, זה אלו מהתאונת דרכים, במיון 3 פניה שניה שמאלה".
נשמתי לרווחה.
התחלתי ללכת לכוון מיון 3, חגי הצטרף אלי לצעידה.
שתקתי, רציתי להגיד לו שאני מצטער על מה שאמרתי ומה שעשיתי,
אבל פשוט לא יצאו לי המילים מהפה.
כשהגענו למיון 3 ראיתי את ההורים של הדס , אריה וגילה.
חיפשתי את הדס ולא מצאתי אותה שם.
אביה של הדס היה חבוש תחבושת גדולה על ראשו כאשר סימני דם אשר
ניגר על פניו הראו את פגיעת הראש מהתאונה. אמה סבלה מכאבים
חזקים ביד שמאל כנראה מעוצמת ההתנגשות.
"היי גילה, אריה, איך אתם מרגישים?  איפה הדס?"
שאלתי בנימוס ובקוצר רוח
"תראה שי, אמרה גילה ודמעות זלגו מעיניה, הדס נפגעה בראש והיא
בטיפול נמרץ".

בערב אותו יום חזרנו לחדר אחרי שעות שבילינו בים בשיזוף ובמשחק
כדורעף על החוף.
גדי, היחידי שלא שם קרם הגנה, נשרף בפנים ובגב. כולו היה אדום
כמו עגבניה.
התקלחנו בתורות והתכוננו לקראת ארוחת הערב במלון.
כולם היו מוכנים חוץ מגדי שלא יכל ללבוש חולצה והחליט להישאר
בחדר.
"שיהיה לכם בתאבון", אמר גדי, "אל תדאגו לי אני כבר אסתדר".
וכשגדי אמר דברים כאלה ידענו שהוא כבר מתכנן משהו לערב.
רגע לפני שעזבנו הוא כבר דיבר בטלפון עם פקידת הקבלה.
נכנסנו למעלית לבושים כמו מליון דולר לקראת ארוחת הערב שהוכנה
בידי שף המלון.
השעה היתה שמונה בדיוק. נכנסנו לחדר האוכל כשמוזיקה שקטה
ומהפנטת מפסנתר כנף גדול שעמד בצד החדר הנעימה את פני
הנכנסים.
אז ראיתי אותה בראשונה ונשימתי נעתקה.
על הפסנתר נגנה נערה עם שיער בלונדיני ארוך חלק ופזור שהתנפנף
ברוח המאוורר שנשב לכוונה.
עינייה היו כחולות כמו הים היא לבשה שמלת ערב שחורה ארוכה אשר
הבליטה את גזרתה החטובה.
התישבתי מהופנט ועיני לא ניתקו לרגע ממנה. כשכולם מחו כפיים
אמר מנחה הערב
"תודה רבה למועמדת מספר אחת עשרה מנתניה. מועמד מספר שתים עשרה
הינו דני שמחוני בן חמש עשרה מראשון לציון שינגן את לאליזה של
בטהובן. קבלו אותו במחיאות כפיים".
אני כבר ידעתי מי המנצחת מבחינתי, ודבר לא יכול היה לשנות את
דעתי.
אפילו מה אכלתי באותה ארוחת ערב לא זכרתי. כל אותו יום כאילו
לא התקיים מבחינתי עד אותו רגע, וכמו שגדי תמיד היה אומר החיים
מתחלקים ללפני ואחרי שאתה פוגש את אהבת חייך.
היתה זו אהבה ממבט ראשון. בראשי הדהד "מועמדת מספר אחת עשרה
מנתניה".
נתניה נראתה פתאום כל כך רחוקה עד כדי אבודה, אך לא יכולתי
להפסיק לחשוב עליה למרות כל המכשולים. לא ידעתי אם גורל או מזל
הביא אותי אליה אבל כל דבר הגיוני או לא הייתי מוכן לקבל כסיבה
בשלב זה בחיי.
מועמדת מספר אחת עשרה לא זכתה באותו ערב, אך דבר לא שינה את
דעתי לגביה ולגבי מה שחשתי.

בשעה ארבע בדיוק ליבי החסיר פעימה כאשר נשמעה דפיקה בדלת.
"שלום אני הדס", היא אמרה בחיוך רחב, שערה החלק היה מסודר בצמה
ארוכה שהיתה תלויה לאורך גבה.
"נעים מאוד, שי."
התישבנו בסלון תוך שהיא שולפת את המחברת לספרות ואת ספרו עב
הכרס של דוסטויבסקי.
"במה את בדיוק מתקשה?"
שאלתי בהיסוס לאחר ששכחתי לגמרי את כל אשר למדתי במהלך שלושת
הימים האחרונים. הרגשתי כאילו הגעתי למבחן האמת וקיבלתי
בלק-אאוט טוטלי. חשבתי שאם אשתה משהו וארגע החומר יחזור אלי.
"תיאור הדמויות בספר, הזקנה, הרוצח ושאר הדמויות, וכיצד הן
מיוצגות מבחינת תוכן. מי מהדמיות היא שטוחה ומי דמות מרכזית
וכדומה".
שתקתי לרגע.
"אפשר להציע לך משהו קר לשתות?"
שאלתי בנימוס כדי להשהות את הצורך שלי לענות על התשובה.
"כן, תודה."
"מיץ תפוזים?"
"תודה."
קמתי למטבח במהרה שלפתי מארון הכוסות שתי כוסות זכוכית גבוהות.
פתחתי את המקרר הוצאתי קרטון מיץ התפוזים ומזגתי לכוסות. במהלך
כל זמן זה קוותי שתהיה לי תשובה לשאלתה של הדס אך ראיתי שעונשי
כבר בפתח. עוד כמה רגעים הדס הולכת לגלות שאין לי כל מושג בקשר
למה שהיא שאלה, וגם אם לפני עשר דקות היה לי שמץ של מושג הוא
נעלם כעת כליל עם כניסתה לביתי.
חזרתי לסלון, הגשתי להדס כוס מיץ תפוזים והתחלתי ללגום אט אט
ממיץ התפוזים שלי.
חשבתי מה לעשות ואז עלה לי רעיון ככה סתם באופן פתאומי. קפצתי
לחדרי והבאתי את הסיכומים בעברית שגדי הדפיס לי. חזרתי לסלון
חייכתי אליה ואמרתי
"בואי נראה בקשר לשאלתך, יש לי כאן סיכום שאני למדתי ממנו" (רק
לפני מספר ימים אבל נתתי לה להרגיש שזה היה לפני שנה).
התחלתי לדפדף בסיכום ולחפש תשובה לשאלתה.
"ראיתי שהסתכלת עלי בהפסקה לפני יומיים כשהייתי עם חברות
שלי."
היא אמרה וחיוך בישני החל להתפשט על פניה.
ליבי החל לפעום מהר כמו סוס שרץ למרחקים ופרסותיו נוקשות על
האדמה היבשה
לא ידעתי שהיא קלטה אותי מסתכל עליה בהפסקה הייתי עם גדי בטיול
בחצר כמו שאנו עושים מדי יום בהפסקת הצהריים. היא עלתה עלי וכל
מה שנותר לי לעשות זה להסמיק.
"אל תהיה נבוך", היא אמרה במבוכה, שאלתי את דנה קצת פרטים עליך
והודות לה אני כאן.
"את לא באמת מתקשה בספרות." גמגמתי.
"למען האמת... לא, זה היה גם רעיון של דנה שהתפתח."
לא ידעתי אם לחנוק את דנה או לנשק אותה על מה שהיא עשתה, אבל
החלטתי לזרום עם זה וראות לאן הדברים יתפתחו.
"ראיתי אותך באילת בתחרות כשרונות צעירים."
"באמת?" היא אמרה והסמיקה
"אני חושב שאת היית צריכה לקבל מקום ראשון."
בשלב זה שעור העזר הסתיים, ועברנו לחדרי להמשיך לדבר על כל מה
שעלה על דעתנו הדס ספרה לי על ילדותה ועל הנסיעות לחו"ל עם
הוריה, על מעברי בתי ספר והמורים הפרטיים.
אני הקשבתי בצמאון רב לכל דבר שהיא אמרה וספרתי על עצמי,
ילדותי, משפחתי, ועל אקסית שלי מיכל. הרגשתי את הקליק ביננו.
השיחה היתה קולחת ולא נתקעה לרגע. הרגשתי שאני יכול לספר לה
הכל בלי שום מעצור, דבר שלא קרה לי אם אף בחורה לפניה, אפילו
לא עם מיכל.
ארבע שעות עברו כל כך מהר עד שלא שמנו לב. כששעון הקוקיה בסלון
הודיע כי השעה שמונה, הדס אמרה שהיא צריכה ללכת הביתה.
קבענו ליום שישי בערב ללכת לסרט כדייט רשמי.
ליוותי אותה אל הדלת.
"דרך אגב יש סיכום מצויין בעברית על הספר של דוסטויבסקי."
"אני יודעת", היא ענתה, "יש לי העתק שלו מדנה."
חייכתי אליה, והיא חייכה אלי בחזרה.

נכנסתי לחדר בו היתה הדס מחוברת לכל מיני מכשירים. עינייה היו
עצומות. מכונת הנשמה היתה מחוברת דרך צינור גדול אל פיה. ביד
שמאל היתה מחוברת אינפוזיה שגרמה לשטף דם בזרוע. שערה שכב
בצורה מסודרת על הכר עליו הונח ראשה. ניגשתי אליה ואחזתי
בידה.
"הדס, את שומעת אותי"
"דסי תתעוררי, בבקשה אני יודע שאת שומעת אותי אל תתעלמי ממני.

קומי בבקשה קומי את חייבת להתעורר אני רוצה ללכת מכאן הביתה
אני לא אוהב את המקום הזה דסי. המקום הזה מפחיד אותי, אנשים
מתים פה בואי נלך מפה לאן שתרצי, רק קומי.
דסי שלי אני אוהב אותך, אני לא יכול לחיות בלעדיך, בבקשה קומי
את חייבת לקום, דסי.
תני לי סימן תקווה, כל דבר, תפתחי את העיניים, תזיזי יד, כל
דבר מתוקה שלי, חייבים ללכת מפה."
דמעות החלו לזלוג על לחיי, הרגשתי כלכך קטן וחסר אונים. נשקתי
לה על הלחי, וקוותי שהיא תתעורר אולי כמו באגדות בהן הנסיך
נושק לנסיכה והיא מתעוררת, אך לא כך קרה.
"אלוהים שלי אם אתה שמה, שומע אותי, אנא עזור לנו בבקשה ממך.
אל תקח ממני את אהבתי הגדולה, אל תקח ממני אותה, השב אותה אלי,
מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מעולם לא ביקשתי ממך דבר,
אינני אדם דתי, אבל אם אתה שומע אותי ואת תפילתי, לעולם לא
אפקפק בקיומך אם תשיב אותה אלי. תן לי סימן כלשהו ואני אאמין
בך לעולם. עזור לי, אני מתחננן לפניך, השב אותה אלי."
"דסי קומי כבר תתעוררי זה רק חלום רע שאני חולם תיכף שנינו
נתעורר ונצחק יחדיו."
"זה לא חלום, אמר חגי."
"זה חייב להיות חלום, חגי תעיר אותה תגיד לה תגיד לה שאנחנו
צריכים כבר ללכת, עשה שהיא תתעורר בבקשה ממך היא לא שומעת אותי
תגיד לה אתה"
"אני לא יכול ,שי, זה לא תלוי בי היא שומעת אותך בזה אני בטוח
אבל היא צריכה להאבק ולרצות להתעורר, זה תלוי בעיקר בה, אבל
כנראה גם בך. אתה צריך לשכנע אותה שתתעורר. קראתי פעם מאמר על
אנשים שנמצאים בין שני העולמות וצריכים לרצות מאוד לחזור כדי
שזה יקרה."
שבעה ימים הייתי ליד מיטתה של הדס ולא עזבתי לרגע, אך הנס
המיוחל לא קרה. הורי באו לבקר ודאגו שאוכל ואשתה ואף הביאו לי
בגדים להחלפה. גם חבריי דנה ,חגי ,גדי ,גדעון ויעל ביקרו אותנו
בבית-החולים, באו לראות את הדס ולשמוע מפי חדשות טובות, אך לא
היו כאלו. הם תמכו בי כל הדרך כמו חברים אמיתיים, שאדם מגלה את
טיבם ברגעי אמת. הוריה של הדס היו אף הם ליד מיטתה לא פחות
ממני, מתפללים ומקווים לנס. אחרי שבוע הורי באו לקחת אותי
הביתה ואמרו לי שאני לא יכול להמשיך בצורה כזאת. הם יודעים כמה
קשה לי, אבל עלי להיות חזק בשביל הדס ובשבילי ולחזור לשגרת
החיים הרגילה.
למרות שלא הסכמתי לעזוב את הדס, הוריה שכנעו אותי שהם יהיו כל
יום ליד מיטתה ואם היא תתעורר הם יתקשרו אלי דבר ראשון. בקושי
רב ולאחר הפצרות של הורי הסכמתי לשוב הביתה ולנסות לחזור
לשיגרה. ידעתי שזה לא הולך להיות אותו דבר. הדס היתה בראשי
עשרים וארבע שעות ביממה ואיש לא היה יכול לנתק את מחשבתי ממנה.
מדי פעם הייתי בורח מבית הספר ונוסע לבית החולים כדי להיות
לידה ולדבר אליה. לשפוך את ליבי לפניה ולספר לה את כל אשר עובר
בבית הספר. ידעתי שהיא שומעת אותי לא היה לי כל ספק בעניין.
בבית הספר הבגרויות החלו ואני לא ניגשתי לאף בגרות אני חושב
שאת הבגרות האמיתית עברתי עם הדס באותה תקופה ליד מיטתה.

חודש אחר כך, בהמלצת הרופאים, ניתקו הוריה של הדס אותה ממכונת
ההנשמה.
כעסתי עליהם מאוד. ידעתי שהדס עוד שמה, מנסה, משתדלת לחזור
אלינו, אלי ופתאום הם מוותרים עליה ככה סתם. הם ניסו להסביר לי
שהדס היתה כבר צמח וגזע המוח שלה נפגע בתאונה, אך אני לא
קיבלתי זאת ידעתי שיש אנשים שיוצאים ממצבים קשים כשידם על
העליונה. אבל הבנתי שההחלטה היתה קשה להן מאוד, ולא רציתי
לגרום להם צער נוסף. הם אהבו אותה לפחות כמוני אם לא יותר,
ובכדי שהורה יגיע למסקנה שעליו לנתק את ילדו ממכונת הנשמה
ולהביא למותו הפיזי נדרש מאמץ נפשי מאוד גדול.

"הוריך נתנו חיים לאנשים אחרים כשתרמו את איבריך להשתלה. תמיד
ידעתי שזה מה שתרצי שיעשו, ובכך יתנו תקווה לאנשים אחרים
באמצעות הטוב שהיה בך.
בלילות אני עדיין חולם עליך מתעוררת מתוך חלום ושבה אלי.
החלומות לא מפסיקים לפקוד אותי. אני יודע שאת תמיד תישארי
בליבי והעצב לא יעזוב אותי לעולם.
קברנו אותך בקרית שאול באחד ביוני. היה חם באותו יום ורוח
ערביים קלילה טפחה קלות על ראשי, כמו אומרת שלום ומלטפת אותי
בזכרון אחרון מול הים, עם שערך המתבדר ברוח ושקיעת השמש בין
הגלים."