קמתי והלכתי.

זו לא היתה הפעם הראשונה וגם לא הפעם האחרונה. נמאס לי ממנו,
אז קמתי והלכתי.

אני לא מסוג האנשים שחייבים לכתוב בצורה מסויימת או שלא יוצא
להם כלום. אני לא חייב לשבת מול דף ריק ולכתוב. ואם לשבת מול
דף ריק ולכתוב מביא איתו כל-כך הרבה זכרונות שליליים, אני פשוט
לא אתקרב לדף ריק יותר. אני יודע שמסך של מחשב הוא די קרוב לדף
נייר, אבל לרוב, הזכרונות שהוא מביא הרבה יותר מעודנים. באמת
שאני לא יודע למה. זה כאילו שאני רואה את הדברים על מסך מולי
ולא חי אותם שוב, כמו שקורה לי כשאני כותב על דף.

כשאני רק מתקרב לדף, הזכרונות על ערבה מתחילים להציף אותי. איך
היינו יושבים בחוץ, על העשב, מאחורי הבית, והיא הייתה מביטה
בי, מלטפת את שיערי ולוחשת דברים שהיו מלהיטים את לחיי. איך
טיילנו יחד בכל הארץ כמעט. איך עד היום אני לא יכול לזוז בלי
שמשהו יזכיר לי את ערבה. היינו כל-כך הרבה זמן יחד. אולי זה
בגלל זה. אבל אני לא מסוגל לשכוח אותה.

וכשאני מתקרב לדף ריק, זה הכי גרוע. זה הכי גרוע, כי הייתי
כותב רק לייד ערבה. והיא הייתה מעסה את כתפיי ומכינה לי משקה
חם להשכיח את הדברים הרעים, והיא הייתה עוזרת לי כשנתקעתי עם
מילה פה או מילה שם, תמיד במקום הנכון, תמיד בזמן הנכון,
ותמיד, אבל תמיד, בצורה הנכונה, כך שהרגשתי שלא היא העוזרת לי,
אלא חלק מהמוח שלי משדר לי, דרכה, פרצה קטנה חדשה.

ועכשיו אני מסתכל על דף ריק, וכל הדברים האלה חוזרים אלי. ואני
מתחיל לבכות. ואני כותב שירים נוראיים על פרידה, מוות ושאר
דברים כאלה. ואני כותב סיפורים על ערבה, ועל איך שהיא הייתה
ועל איך שהיה לי כיף איתה.ואז אני שוב מתחיל לבכות. ואז הדף
המסכן כל-כך רטוב, שאני מייד חייב להעתיק אותו למחשב, כדי
שהדיו לא יימרח.

ערבה הייתה תמיד מצחיקה אותי, אני נזכר. לא משנה כמה עצוב
הייתי, או כמה כאב לי, תמיד היא הייתה אומרת משהו קטן שהיה
מצחיק אותי. היא הייתה החצי האבוד של המוח שלי. היא השלימה
אותי למאה אחוזים. בלעדיה אני רק ארבעים וחמישה אחוזים מסכנים.
היא הייתה רובי. היא ידעה עלי דברים שלא ידעתי על עצמי. היא
הייתה מפנקת אותי כמו שלא פינקו אותי בחיים לפניה או מאז.

ערבה הייתה... ערבה.

כולם אוהבים את ערבה. כולם מעריכים את ערבה. כולם מעריצים את
ערבה. גם אני. ובכל זאת, אחרי עשר שנים שחיינו יחד, עשרות,
מאות ואולי אף אלפים של שירים, טיולים, חוויות ואהבות שחווינו
יחד, אני נאלץ לחיות בלי החצי הטוב שלי. בלי ערבה. בלי החמישים
וחמישה אחוזים שהיו עושים אותי לבן אדם טוב. בלי מי שיצחיק
אותי. בלי ערבה.

אני תמיד נזכר איך היא הייתה אומרת בקול המתוק ההוא שלה את
שמי. מאז לא הרשיתי לאף אחד לקרוא לי בשמי הפרטי. אפילו לא
להורים שלי. הם קוראים לי עכשיו "בן" או משהו כזה. כואב לי
לשמוע את השם שלי, ולפעמים גם לראות אותו כתוב.

ערבה הייתה אני בצורה שלא הכרתי לפני זה וכנראה לא אכיר שוב
לעולם.

אז לפעמים אני מחליט שאני מפסיק לכתוב, ולפעמים אני פשוט יוצא
החוצה, מוריד את הנעליים ומטייל קצת לייד הים. אני צועד בחול
הרך ונזכר ברגליה העדינות והיפות של ערבה, איך היו מטיילות
ליידי בחול החם, איך לפתע, הייתה צוחקת צחוק ילדותי שכזה ורצה
היישר אל תוך המים, נתזי מים עפים מסביבה כמלאכים שומרים. ואז
הייתה קוראת לי לבוא אליה, מפתה אותי בקול מתוק...

אני עוד זוכר את הקול שלה, מתרפק על השם שלי... בוא אלי, היא
הייתה אומרת, בקול שידעה שלא אוכל לסרב לו. והייתי בא. והיא
הייתה מחבקת ומנשקת אותי במים, ומפשיטה מעליי שוב את בגד הים
שכל-כך אהבה, ושוב הייתי מחזיק אותה בזרועותי, בשעה שרגליה היו
נכרכות סביבי והיינו שוקעים בלהט האהוב והמוכר. התמונות האלה
היו באמת בלתי נסבלות.

לא יכולתי לסבול את הכאב, אז נכנסתי הביתה, למקלחת החמה.
והתפשטתי. וגיליתי שאני רטוב כולי. ונזכרתי שוב בערבה. במקלחות
שלנו יחד, בסבון שלה, שריחו המתוק עדיין עמד במקלחת, בבשמים
שלה שעדיין היו מונחים על השידה בצד שלה בחדר השינה, למרות שלא
היה ממש צד שהיה "שלה" או "שלי". וכואב לי.

ואני נכנס למקלחת החמה, ונזכר באהבה שהיינו עושים כאן, במקלחת,
ידי הרטובות עוברות בהנאה גלויה על פני גופה הרך והרטוב, פי
מנשק את שפתיה המתוקות, כמו טועם אותן בפעם הראשונה, כולי רועד
מתשוקה אליה, אל ערבה שלי. והיינו מתאחדים בתשוקה. והיינו
נפרדים בצעקה, שהייתה לא רק צעקת עונג, אלא גם צעקת כאב, על
ששוב עלינו להתרחק אחת מהשני ואחד מהשניה. כמה אהבנו להיות
קרובים כך. קרובים ככל שניתן להיות, מבלי להיות אותו אדם
בדיוק.

לאן שלא אלך, ערבה תרדוף אותי, או יותר נכון, הזכרונות מערבה.
כי ערבה כבר לא פה. אז אני מתיישב מול מסך מחשב ריק, נזכר בכל
הדברים, וכותב שירי אהבה לערבה שלי, כאילו היא עדיין כאן,
כאילו היא יכולה לקרוא כל מה שאני כותב. ובמידה מסויימת, היא
אכן יכולה, משום שערבה היא חלק ממני. ערבה היא החמישים וחמישה
אחוזים הטובים שלי.

ערבה היא... ערבה.

ואז ניסיתי להתיישב מול הדף הריק, הארור, שנשאר מיותם ליד
החלון שמשקיף החוצה, לנוף שערבה כל-כך אהבה, אבל שוב הזכרונות
על ערבה הציפו. הפעם נזכרתי בערב חורפי וגשום במיוחד, בו
החימום עבד בכל אונו ואני וערבה היינו מכורבלים מתחת לשמיכת
פוך, על הספה בסלון. ודיברנו על הכל, כמו שכל-כך אהבנו לעשות.
ואז הבטתי בה והיא הביטה בי, והתחלתי שוב לרעוד מתשוקה אליה.
והיא רעדה. כמה שהיא רעדה. אספתי אותה אלי, מחבק אותה כמו
בראשונה, טוחעם את שפתיה, את גופה, אוהב אותה.

ואז קמתי והלכתי. זו לא היתה הפעם הראשונה וגם לא הפעם
האחרונה. נמאס לי, אז קמתי והלכתי. נמאס לי מהכאב, מהזכרונות,
אז קמתי והלכתי מהבית. ומעולם לא חזרתי. אבל ערבה עדיין רודפת
אותי.

ערבה תמיד תהיה... ערבה.