הוא יושב על ידי, בוחן אותי כל כך. הוא לא מפחד.
גדול צהוב עם עיגולים כתומים ושחורים. הוא לא זז.
לא מפחיד אותו שאני יושבת על המדרגה, הוא מתישב לידי, שואל
-"מה נשמע?"  מארח לי חברה. אני בכלל רציתי להיות לבד.
והוא לא דואג, פרפר חי רק יום אחד ועכשיו כבר ערב.
אין מה לדאוג. אף פעם! לדאוג זה תמיד רעיון רע, כי אז תמיד
עושים שטויות והשיער נהיה לבן.
אני מסתכלת עליו והוא מבין כל מה שקורה, יותר טוב ממני, יותר
טוב מכל בן אדם שאני מכירה. הוא יודע מה הוא צריך, מה הוא
רוצה.
זה מצחיק, חוץ מחישי שהרשתה לעצמה לגדול לנו על הדשא ולהוריש
לנו ארבעה דורות של חתולים שאף אחד מהם לא העיז לשבת לידי,
לשבת עם אף אחד. והם פה שנים.
והוא הצהוב הזה, מרשה לי לזוז, לקום ולחזור, הוא עדיין יושב על
קצה המדרגה מחכה  שיהיה לי נוח. אני רוצה לדבר איתו, הוא מקשיב
לי.
נהיה קר, השמש כמעט נעלמת.
הוא קם, עף לו בלי להשמיע קול.
אני שמעתי.