קובי עוד שמע באוזניו את המוזיקה המטמטמת של המועדון. מקצב
מונטוני, משתנה לעיתים רוחקות, הולם באוזניים ומנתק, מן
המציאות. קובי אהב את הלילה. לדעתו דברים נראו מרגשים יותר
בחשיכה כמעט מוחלטת. האורות והצבעים שביום נעלמים בשמש
המסנוורת, מתעוררים לחיים בלילה, אם בשלט ניאון לבר אפלולי ואם
בשלט מואר בכביש המהיר. מהמושב האחורי של המונית העיר נראית
שונה, האורות נמרחים על השמשה והזמן, הזמן כאילו עוצר, נמתח,
נעלם. ברקע התנגנה קלטת של איזשהו רב, מקובל, מחזיר בתשובה,
מרפא תחלואים, מברך קמיעות, רוקח שיקויים, מכשף. נהג המונית
נראה מתוח, מוטרד במידה רבה, ושולי? שולי שכבה ליד קובי, ראשה
מונח על ברכיו. שולי שלווה, שערה מכסה את צידי פניה ונראה
כאילו אינה נושמת. רגועה.

"אתה יודע," סינן נהג המונית. "עם ישראל זקוק לאהבת חינם".
קובי לא אהב לדבר עם אנשים זרים, זה גרם לו להרגיש מרמה,
מרומה. הוא לא התעניין בדעתו המלומדת של העבריין שראה את האור
בקצה המנהרה וחזר לחיק אלוהים האוהב והמחבק. אלוהים מת, ואם
היה חי, היה לבטח מלגלג על אותם אנשים המאמינים שבתפילה טובה
או צום של עשרים וארבעה שעות ניתן לקנות כרטיס יחיד למופע
האשליות הגדול בעולם, גן עדן. קובי זרק את הסיגריה הבוערת
מהחלון ופנה לעבר נהג המונית." רק אהבה, למה אהבת חינם?". נהג
המונית שתק לרגע, ומלמל בשקט איזה דרשה ששמע על כך שכולם זכאים
לאהבתנו, גם אלה שאין אנו רואים אותם ככאלה. "אם אתה מגדיר זאת
כאהבת חינם, אז אין זו אהבה כי אתה נותן אותה רק לאנשים שאינם
זכאים לאהבה האמיתית שלך".

המוזיקה המונוטונית עוד התנגנה באחורי ראשו. משום מה קובי
התחיל לחשוב על חייו. המונוטונים. עבודה, בית, אוכל, שינה,
קריאה, מוזיקה, שתייה, סמים, הגשמה. לשם מה? לכוד, בין המטלות
המגדירות את שגרת חייו, לבין עיסוקיו המגדירים אותו, האמנם? מי
הוא אם לא מנהל חשבונות במשרד ממשלתי חשוב, שאוהב לשתות, לעשן
סמים, ומוזיקה קלה. ללא שכבות החיים שלו, הוא נותר אובייקט
ערום, חסר משמעות ותוכן. הוא לא חי את חייו, הוא חייו ולא
יותר, אוסף הזכרונות שלו המגדירים אותו בתור אדם דועכים במוח
המתכלה שלו והוא מאבד את חייו, שלא היו שלו מעולם.

רגעים מרגשים, זה כל ה שנותר לו. רגעים שבהם הרגיש שהוא חי את
חייו. המוות מגדיר את החיים, את האדם. כך קרא. עד שלא תמו,
החיים משנים אותו. הרי איך ניתן לסכם ולהגדיר את התהליך כל עוד
נמשך? הוא שמע אנשים שחוו חוויות שלפני המוות. שתי הדקות בהן
האדם מאבד הכרה ולבו מפסיק לפעום מוצפות ע"י חיים שלמים של
חוויות.

מקצב התופים עוד הציק, העיק על תאי מוחו המתכלים. לפעמים, היה
ניתן להזכר בתו אחד או שניים שיצאו מהמסגרת שנתנו משמעות לכל
המוזיקה. חוויות מרגשות. קובי הבחין באורות המצוקה שדלקו וכבו
בכובע המונית. כמה זמן הן דלקו, זאת לא ידע. אך כנראה איש לא
הבחין בהם. או לא נתן להם להטרידו, הם רק הוסיפו לריגוש.

קובי שיחרר ירייה אחת לראשו של נהג המונית. הרגע הזה היה ארוך,
כמעט ויכול היה להבחין בכדור מפלח את דרכו דרך משענת הראש לתוך
הראש ומעבר מנפץ את השמשה הקדמית. רגע אחד ארוך וחייו עברו
בראשו, תו אחד שיצא מהמסגרת המוטונית של חייו. גופתה של שולי
התגלגלה בחלל הנוסעים כאשר המונית התהפכה מעבר לגדר הביטחון.

קובי הצליח לחלץ עצמו מתוך הריסות המכונית עוד לפני שזו החלה
עולה בלהבות. הוא הדליק סיגריה והחל במסעו חזרה הביתה, לאישה
לילדים ולחייו "האמיתיים".