היה לו כל כך קל לעזוב אותי. הוא דיבר, כאילו לא חווה איתי את
אותה שנה שאני חוויתי אתו. כאילו היה אדם אחר.
עזב אותי בוכייה על הספסל בטיילת. פשוט הפנה לי את גבו והלך
משם, לא מביט אחורה אל האישה, שאהב. לא מוכן לראות את הכאב
בעיניה של האישה, שאוהבת אותו. הוא קם מהספסל, לפני שהספקתי
להגיב, השאיר אותי בטיילת לבד. ברח מפי הפעור ועיני הדומעות
כאב של אהבה.

-א-ה-ב-ה-

">היום נלמד לכתוב מילה חדשה. קוראים לה 'א ה ב ה'
אהבה כותבים: ,'אלף', 'הא', 'בית', 'הא'."

כשהושיב אותי על הספסל, כבר ראיתי במבטו, שאין אלו חדשות
טובות. הוא פתח את פיו, וניסיתי בזהירות לעקוב אחר המילים
שיצאו ממנו, לא מוכנה לקבל. ראשי הונד באופן לא מודע כל אותן
שניות בהן בישר לי את הבשורה. "..ל..א.." מלמלתי רועדת. ראיתי
כיצד שפתו התחתונה עולה ויורדת, שפתיו נמתחות ומתכווצות לפי
הצורך, לפי ההגייה הנכונה. יכולתי לקרוא אותן עיוורת. נגעתי
בשפתיו בדמיוני וחשתי כיצד השפתיים הרכות שלו שורטות את ידי,
הורסות ומרטשות אותה לחלוטין. לקחתי נשימה עמוקה, עצמתי את
עיני והמשכתי להניד את ראשי לצדדים, מרגישה שאולי רק כך אצליח
לנער מאוזניי את המילים שכרגע שמעו.
הוא היה כה אדיש, לא שלח יד מנחמת, שמר על מרחק. אילו ידע
שהדבר היחיד שרציתי באותו רגע הוא מגע חם של אהבה.

-א-ה-ב-ה-

">עכשיו נסו אתם,
אהבה כותבים: 'אלף', 'הא', 'בית', 'הא'."

השאלה המתבקשת עלתה מגרוני,
"למה?"
למרות שלא רציתי באמת לשמוע את התשובה.
הוא פגש מישהי אחרת. כנראה טובה יותר ממני. זה הדבר הנורא
ביותר שיכולתי לשמוע ממנו באותו הרגע. עדיף היה לשמוע שהקשר
שלנו דעך בעיניו, לדעת שהוא אינו מוכן להקריב את זמנו היקר
לקשר רומנטי, אפילו שיאמר לי שלא אוהב אותי יותר.
שישקר.
הוא עזב אותי למען אישה אחרת. אישה שאהב יותר משאהב אותי (אם
בכלל אהב.) לא יכולתי לספוג את המחשבה, שבעוד שניות ספורות
אהיה מחוץ לתמונה בראשו. תמונה המתארת מצב של אהבה אחרת.

-א-ה-ב-ה-

">זה בכלל לא מסובך, נסו שוב,
אהבה כותבים 'אלף', 'הא', 'בית', 'הא'."

הוא הביט בי אדיש. מבטו היה קר ומנוכר. כאילו ראה אותי בפעם
הראשונה. לעומתו עיני היו מלאות רגש. הרגש החל להתגבש לטיפות
גדולות ולטשטש את ראייתי. אך עדיין יכולתי לראות את המחסום
שיצר אהובי. מחיצה חד צדדית, מחיצה שאפשרה לו לאהוב אחרת.
מחיצה שגרמה לו לשכוח את העבר המתוק שלנו כזוג. מן סכר לרגשות.
וברגע זה, כשהביט בי בעיני קרח, היה הסכר סגור לאהבה.

-א-ה-ב-ה-

">רואים כמה זה פשוט?
אהבה כותבים: 'אלף, 'הא', 'בית', 'הא'."

הוא קם והלך ממני.
לא יכולתי לתת לו לעזוב בצורה כזו. 'תאמרי לו משהו! תגידי לו
שיעצור! תעשי משהו!' צעק לי הלב מבית החזה, מנסה לאסוף את
שבריו מסביב.
"חכה!" צעקתי. אין תגובה.
קמתי מהספסל ורצתי אליו. משכתי את ידו. הוא הסתובב אלי.
לא ידעתי אם לשמוח או לבכות. הבטתי בעיניו, שלפני רגעים מספר
היו יבשות וחסרות הבעה. ראיתי שבכה. הוא בכה כי ברגע זה השאיר
אישה שאהב מאחור, והוא ראה אישה אוהבת בוכה. לפי פעימותיו
החזקות של לבי, הבנתי שהשברים בדרכם להתאחות.
הבטנו זה בעיני זה. שיחה אילמת התנהלה בין ארבע עיניים דומעות.
קרבתי אליו בזהירות וברגישות רבה, מנסה שלא להזיק למצב העדין.
נשימותיו היו כה כבדות, עד שהחלו להכביד גם עלי. הרגשתי שהגיע
הזמן לנתק את קשר העין הדקיק, שהחזיק אותו מולי, לתת לאירועים
לקרות מעצמם. עצמתי את עיני באיטיות וקרבתי אליו את שפתיי
בחרדה, פן יישארו מנשקות לאוויר יבש. פחד גדול מהבלתי צפוי תקף
אותי. רעדתי ונשימותיי נעשו תכופות מרגע לרגע.
השנייה הזו נראתה כנצח. שנייה של חרדה נפשית עברה עד שהתחלתי
להרגיש את השפתיים הרכות שלו נצמדות לשלי. עד אותו רגע מוקסם
בו יד אוהבת ליטפה את שערי. אותו רגע עדין בו גרמתי לו להיזכר
בי. יד נוספת חיבקה מותן רועדת. אחזתי בפניו בשתי ידי ונתתי
לנשיקה לזרום. הרגשתי אותו. הרגשתי את מפלי הרגש שלי ושלו
מתערבבים ליצירת הרגש שדיכא את כל הקשיים. את כל הניסיונות
שלנו לברוח מהשגרה. הרגש שהצית מחדש את הלהבה שלנו. רגש טהור
שנקרא אהבה.

-א-ה-ב-ה-

"<אבל המורה,
'אהבה', לא כותבים."