זה התחיל כשהיתי כל כך קטן. רק בן 3. עדיין תינוק שרק לומד את
האפשרויות השונות שהחיים יכולים ומוכנים לתת.
גרתי בוארשה. העיר הכי יפה בפולין. אומרים שאף בעולם כולו.
ואולי רק אני חשבתי ככה...
כל טיול בעיר עם אמי היה מדליק אצלי את השמש ומלהיט אותי
בהתלהבות עצומה.
אהבתי להסתכל על האנשים השונים החולפים על פני ולנסות להציץ
בחלונות הבתים. וכל זאת כמובן בזמן שהחזקתי את ידה של אמי.
עד אז, ניצלתי את ילדותי עד תומה. אהבתי לגלות דברים חדשים
ולחקור אותם. אהבתי לשחק עם ילדי השכנים. אהבתי הכל. החיים היו
יפים.
אני זוכר את היום הראשון שבו הרגשתי שמשהו לא בסדר. חזרתי
הביתה עם אמו של חברי הטוב וראיתי את אמי בוכה. היא כמובן מחתה
את דמעותיה במהירות ואימצה אותי על חזה בחוזקה. הרבה יותר חזק
מבדרך כלל.
אמו של חברי הלכה לביתה ואני ניגשתי לאמי והתחלתי לספר לה על
המשחק החדש שהמצאתי. אמי צחקה קלות.
ראיתי את אבי נכנס לחדר עם 2 מזוודות ענקיות. גם הוא חיבק אותי
בחוזקה ואמר לי ללכת לקחת את הצעצוע האהוב עלי. רצתי לחדר
במהרה והבאתי מכונית מכבי אש קטנה שקיבלתי מהורי ליום ההולדת
האחרון שלי. אמי לקחה את ידי ויצאנו מהבית.
שמחתי כי חשבתי שאנחנו יוצאים לטייל ופטפטתי כל הדרך בלי לשים
לב שהורי כלל לא מקשיבים לי.
אחרי הליכה של כחצי שעה, הגענו לשכונה עם בתים מכוערים. המקום
נראה מפחיד ואני זוכר כמו עכשיו שעברה בי צמרמורת.
אבי הלך לאיש גדול ודיבר איתו קצרות וההוא הוביל אותנו לאחד
הבתים. עמדנו מחוץ לבית ואבי התכופף ואמר לי "הנה ביתנו החדש!
נחמד לא?"
"אני רוצה הביתה!" התחלתי ליבב. אמי החזיקה את ידי בחוזקה רבה
יותר ולקחה אותי פנימה. בדירה שאליה נכנסנו היו כבר הרבה
אנשים. הם ברכו אותנו לשלום והראו לנו את חדרנו. הוא היה קטן
וחשוך ואני הסתתרתי מאחורי גבה של אמי.
אבי הכניס את המזוודות לחדר הקטן ולקח אותי על ידיו. הוא הושיב
אותי על אחת המיטות, נתן לי את מכונית מכבי האש הקטנה שלי ואמר
לי לשחק בינתיים.
הוריי יצאו מהחדר וסגרו את הדלת. אני לא שיחקתי.
הקשבתי מאחורי הדלת ושמעתי את הורי מדברים של משהו שנקרא "קצבת
אוכל". הם אמרו משהו על זה שאני קטן ואוכל לעזור.
לפתע נפתחה הדלת ואבי לקח אותי. לשמחתי הוא לא אמר כלום על זה
שתפס אותי כשהשקשבתי. אבל הוא גם אף פעם לא אמר שאסור לי
להקשיב. רק אמר לי לשחק.
אבי אמר לי שמעכשיו חיינו ישתנו. מעכשיו, הכל יהיה תלוי בי.
הרגשתי מאוד מפוחד אבל גאה בזה שאני אוכל לעזור. לא משנה במה.
אבי אמר לי ללכת עם אחד הגברים שהיה בחדר. הגבר נראה גדול
ומפחיד. הרבה יותר גדול מאבי. והיה לו מבט מאוד עצבני. ידעתי
מייד שממנו, צריך להזהר.
הגבר הגדול לקח את ידי והוביל אותי לעוד בית. מכוער כמו הזה
שממנו יצאנו. הוא דיבר עם אחד הילדים שהיו שם והילד לקח אותי
וסיפר לי מה עלי לעשות.
"כל יום תקבל סיגרים. כל סיגר שווה 10 זלוטי. את הכסף הזה תתן
לי ובזה אני אקנה אוכל למשפחתנו".
לא הבנתי כלום. ופחדתי להגיד לו שלמדתי לספור רק עד 4. קודם
היתי נורא גאה בעצמי.
עשיתי פנים מבינות ואותו גבר גדול החזיר אותי להורי.
היתי נורא עייף מכל המאורעות אז ברגע שהחזירו אותי מיד נרדמתי.
אני חושב שהעבירו אותי למיטה אחרת כי אני זוכר שהתעוררתי במקום
אחר. או שזה רק נדמה לי עכשיו.
למחורת הקימו אותי מאוד מוקדם. אני לא ראיתי את השמש! נתנו לי
חתיכת לחם קטנה ואותו גבר גדול החזיר אותי לילד איתו שוחחתי
אתמול. הילד לקח אותי לבית ליד חומה ענקית. בבית היו כל מני
בקבוקים אבל לא היה לי מספיק זמן לבחון אותם כי הילד איתו באתי
תפס את ידי והוביל אותי לדלת שהובילה החוצה.
כשעברנו לצד השני, אמר לי הילד שעכשיו נצטרך לרוץ מהר מהר. אני
לא יודע כמה רצנו. אבל היתי נורא עייף כשהגענו. הוא נתן לי
איזו חולצה ללבוש וקופסת סיגרים. "זאת כנסית שלושת הצלבים. כאן
אנחנו עובדים. ואל תשכח! כל סיגר ב 10 זלוטי! לא פחות!"
עמדתי קפוא במקום עם קופסת הסיגרים עד שאיש אחד ניגש אלי ושאל
בכמה אני מוכר. אחרי כמה שניות, כשהבנתי על מה הוא מדבר, אמרתי
במהירות את המחיר. הוא ביקש 3, נתן לי כסף והלך במהירות.
אני לא יודע אם הוא נתן לי את הסכום הנכון. אני מקווה שכן.
אחרי הרבה מאוד שעות שבהם עמדתי שם, בא הילד והריץ אותי חזרה.
אני זוכר שבקושי רצתי והוא כל פעם משך אותי קדימה.
הוא החזיר אותי לבית החדש שלי.
נכנסתי פנימה בציפיה לחבק את אמי, אבל לא מצאתי לא אותה ולא את
אבי בשום מקום. חיפשתי אותם זמן ארוך ולבסוף יצאתי החוצה
להמשיך בחיפושיי.
היו שם הרבה מאוד אנשים שלא שמתי לב אליהם קודם. הם היו גדולים
ומפחידים. הסתובבו וצעקו זה לזה.
אבל אני חיפשתי את הורי. הסתובבתי בהמון מקומות.
התחלתי לבכות כי לא מצאתי אותם. ודווקא כשהחלטתי לוותר, ראיתי
אותם. הם שכבו על האדמה.
לא ידעתי למה הם שכבו שם, וגם לא היה אכפת לי. החיוך חזר לפני
על שמצאתי סוף סוף את הורי.
רצתי אליהם במהרה ונשכבתי בזרועותיה של אמי. הם היו קפואות
ובכלל לא רכות ונעימות כמו בדרך כלל. לא אהבתי את התחושה החדשה
כלל!
לפתע בא אחד מאותם אנשים מפחידים שצועקים.
זה כל מה שאני זוכר. אני לא יודע מה הוא עשה. אבל חזרתי לאמא
שלי. ביקשתי כל הזמן לחזור הביתה. לבית הראשון והחמים שלנו.
אבל היא צחקה ואמרה "אבל זה הבית שלנו".
ובאמת, שם נשארנו. במקום החדש היה נחמד. היה שם הרבה דשא
ופרחים. היה לי מקום לשחק בו ואחרי כמה זמן הצטרפו אלי עוד
הרבה ילדים בגילי שאיתם יכלתי לשחק. שום דבר לא הפריע לי.
נזכרתי מדי זמן מה בקופסת הסיגרים ובאותו איש מוזר שביקש 3
סיגרים ונתן לי כסף. מעניין אם הוא נתן לי את הסכום הנכון?!
שאלתי את אמי מה קרה לאותו בית מכוער שבו הינו. היא אמרה שזה
לא חשוב. ורק אימצה אותי קרוב יותר לחזה ושרה לי שיר ערש.
בדיוק כמו שהיא היתה עושה פעם.