כשהבריטים בנו את מסילות הרכבת בארץ,לא נראה לי שהם האמינו
שתקום מדינה יהודית.
עליתי לרכבת,נסעתי על הפסים הישנים והחלודים,שתמיד בשיעורי
הסטוריה אמרו שהבריטים היו מעולים בלבנות רכבות ושהם פתחו את
תשתית מדינת ישראל.
חשבתי לעצמי שכשהבריטים בנו את מסילות הרכבת בארץ,הם בטח לא
חשבו שיום אחד אני אסע עליהן ברכבת כחולה.
בעודי נוסעת אל יעד לא ידוע,רק כדי לברוח מהמציאות הישראלית
שדופקת על דלתינו ועל החלונות,החלטתי להתמקד בנוף. ידעתי
שכשנגיע לשטח פחות עירוני יהיו הרבה חיות שאפשר להסתכל עליהן
ושמחתי.
אבל לא הייתי צריכה לחכות הרבה. אפילו לא יצאנו משטח עירוני
כשהתחלתי לראות חיות. הרבה נחשים ראיתי,הם זחלו בכל מקום
אפשרי. היו להם כובעי פרווה שחורים ולשון מפוצלת. כנראה שזו
היתה עונת החיזור שלהם, כי הם זחלו בזוגות מתחת לספרים שחורים
עבי כרס והזדווגו בהרמוניה אחד עם השני.  עטלף אחד,נורא שמן,
ניסה לתפוס נחש אחד עם משקפיים וכובע, אבל פתאום כל הנחשים
התנפלו על העטלף הזה ודחפו אותו לפינה. הם דוקא לא הרגו אותו.
זאת אומרת,לא לפני שהם קילפו לו את הפרווה ועקרו לו את
העיניים. אני חושבת שגם את הדם הם מצצו לו,אבל הם עשו את זה
מאחורי הספרים ככה שהיה לי קשה לראות.
כשהמשכנו לנסוע ראיתי בחוץ להקה של מליוני ציפורים. טוב אולי
לא מליונים אבל ממש המון. זה דוקא קיץ עכשיו,אבל משום מה הם
נסעו בכלל לכיוון הים. שיהיה, אפילו בשכונה שלי כבר רואים היום
ציפורים כאלה. אם כי לא בכאלה כמויות...
מתחת לערבות הבוכיות היו הרים לבנים-אפורים, שאותם הקיפו רמשים
קטנטנים,שבכל זאת הצלחתי לראות מהרכבת,רק כשממש התאמצתי.
מאות פרות כרותות ראש שכבו ללא תנועה על ערימות חרא, בדיוק
כשהכרטיסן עבר עם כריכי פסטרמה לארוחת בוקר. כריכים שהחלטתי
לוותר עליהם.
כבשים עם בד קשור לעיניהן הלכו ברצון מה אחרי נחש כזה עם כובע
שחור,שחייך לו בהנאה לא מאולצת.
קרפדות עם עניבות,כולן מבריקות מבחוץ, מקפצות מאבן לאבן
ותופסות אחת לשניה את האבנים באטרף מוזר. מדי פעם הן תופסות
זבובים...אבל הי, גם קרפדות צריכות לחיות ממשהו.
נמאס לי כבר מהחיות,לא יכולתי יותר. שמתי את הראש בתוך הספר
והלכתי לישון.
אני תוהה אם כשהבריטים פיתחו את התשתית של הארץ, הם ידעו שתקום
מדינה יהודית.
אני תוהה אם הם ידעו שהיא תראה ככה.
ושאני אסע על המסילות שלהם ברכבת כחולה,ואקבור את הראש בספר.