את הסיפור הזה כתבתי כתגובה לסיפור ווינסטון לייטס של א.
חושך.

אנדרי
מאת: בן לילה


הכל התחיל לפני קצת יותר מחודש, שהייתי בסמינר של הצופים
בקריית מלאכי. הילדה  הגיעה לתחנה שהעברתי על ירושלים. קטנה
ממני סך הכל בשנה, לא יותר. יפיפייה, פיה, משהו מיוחד. הגורל
רצה ואולי זה בכלל לא קשור לגורל אבל הילדה חזרה לתחנה בסוף
היום. אז התחלתי לדבר אתה, מילה פה, מילה שם, הטלפון של הילדה
צלצל , "כן הא, אני מדברת עם בנים. מי היה מאמין :)"  היא
אמרה. שמעתי את המשפט הזה, "אז אני מיוחד, היא שמה לב :)"
אמרתי לעצמי והסתכלתי על האגו. עוד מילה פה עוד מילה שם רק
הפעם לא אלי, אל הפלאפון. הילדה הלכה משם לדבר בשקט, חיפשתי
אותה.
"הלכת בלי להגיד שלום, זה לא יפה"
"כן אני מצטערת אני עושה את זה לפעמים"
"זה לא נורא, השארת לי טעם של עוד"
"אתה חוזר היום הביתה או...", מחייכת "שאתה נשאר פה?".
"לא אני חוזר היום אבל... נראה" אני חושב שהסמקתי
"תישאר, יהיה כיף" לא הצלחתי להבין אם זאת פקודה או בקשה, אבל
זה בדיוק מה שאהבתי במשפט. רציתי לרצות אותה מאוד רציתי. אני
יותר מדי זמן לבד. אני צריך אותה, אני צריך אמא, אחות, אולי
מאהבת מישהי לבכות בשבילה. אני לא יכול לבכות בשביל עצמי. אני
צריך את הילדה הזאת.
נשארתי, וגם דאגתי שנדבר, היו פרפרים בבטן. אהבתי לאהוב, אהבתי
לאהוב אותה, אהבתי את הילדה, אני עדין אוהב אותה. נתתי לה ספר,
בפנים רשום את השם שלי את המספר טלפון שלי ואת מה שרציתי לכתוב
אבל לא היה לי אומץ: "תתקשרי בבקשה, אני צריך אותך."
היא התקשרה. דיברנו. דיברנו כל הלילה, "לא היית בסח'נה אף
פעם?!"
"אתה מוזמן לקחת אותי."
סיפרתי לה עלי. היא אמרה שהיא רוצה להכיר אותי." אני רוצה
להכיר אותך".
היא סיפרה לי עליה. שובבה קצת. רציתי להכיר אותה, רציתי אותה.

"רוצה לצאת?" שלחתי לה SMS כמה ימים אחרי זה.
"תתקשר! נדבר אל זה" קיבלתי בחזרה
דיברנו בטלפון. הילדה אוהבת בנות.
חשבתי שזה מצחיק.
באותו לילה רציתי לבכות ממש חזק. לא יצא לי, זה גרם לי עוד
יותר לרצות.
זה גרם לי לרצות לבכות, זה גרם לי לרצות אותה, זה גרם לי לא
לרצות אותה, זה גרם לי לא לרצות. נפלתי. בכיתי שם שעות מקלל את
היום שפגשתי אותה. זה היה יכול להיות נפלא, היא ואני, אחת
שאוהבת נשים ואחד שרוצה בגברים, שני מבולבלים. אם רק היא לא
הייתה אומרת כלום זה היה נפלא. אני לא אמרתי כלום.  אני עדין
רוצה אותה לפעמים. היא חברה הכי טובה שלי למרות שאנחנו רק
מכירים חודש, היא אמא שלי יותר דומה לאחות אני צריך אותה את
הילדה. אני מקווה שגם היא צריכה אותי.