לבד עם החבר'ה,
לבד בלי עצמי.
מתעורר בפעם המיליון אל העצב,
אל המציאות בה תמיד הייתי בהכרתי.

אני אבוד בין מחשבותיי.
האם חלקן בעצם אשליות?
אף אחד לא מופיע לפקוח את עיניי,
אף אחד לא מופיע כשהן נרטבות.

האם זה חוסר בטחוני בפעולה?
או אולי יש צדק בדאגות?
לא מצפה לגאולה,
רק לכמה תשובות.

מחפש מישהו שיבין ויפרש,
אבל אסתפק במישהו שיאהב.
מחפש תמיכה שלא אצטרך לבקש,
מישהו שאני חלק חשוב מחייו.

אבל אני לא מספר אחד,
לא לאף אחד.
אני זה שאליו לא שמים לב,
זה שאף אחד לא באמת אוהב,
זה שבסוף היום - עדיין לבד.
בפנים אבל בחוץ,
לא ממש נחוץ.
אלם עם צרותיי.

אושרי בא והולך,
שפיותי רק הולכת,
תקוע בלולאה אכזרית ללא מוצא.
וגם אם עד מחר לא הכל יתבהר,
העיקר שבידי יחזיק חבר,
העיקר שהבדידות תגיע לקיצה...