יום שמש חורפי, האויר צלול העצים שטופים מהגשם שירד בליל אמש.
אודם גגות הרעפים בוהק,
בשמים הכחולים משייטות צפרים הנודדות מפה לשם ולהפך.
ירדתי כהרגלי לשפת הים, החול רטוב ומהודק סימני הגאות והסער
שחלף. ריח חול ים רטוב מכה באפי. שואפת מלוא ריאותי .
מביטה מסביב ים ועוד ים, בכחולו העז מול הירוק של הסלעים
המזדקרים בשעת השפל ולובן כנפי השחפים, וצווחותיהם הקוראות את
השקט השליו.
מימין היסטוריה עתיקה מהממת ביופיה, חומותיה של עיר אגדתית
קסומה וחורבותיה, על צריחיה וארמונותיה. מימין אימת הקידמה
ונזקיה - תחנת כח המחריבה חוף פסטורלי השולחת לשון ארוכה אל
תוך הים כשאליה נקשרים אניות אשר חצו עולם כדי לפרוק את הפחם
המזין את טורבינות הענק. בליל שפות, בליל תרבויות. צעקות
המלחים נשמעות מרחוק.
וממולי מרחבי עד. אופק רחוק, ים כחול, שליו על זרמיו הנוחים
וסיפוריו האין סופיים,
וברקע סירות מפרש כברבורים יפי כנפיים מתנדנדות על פני הים
לאיטן משייטות ליעד לא מוגדר,
והנה שובר את כחולו של הים אודם המפרש, ובסירה ילד פעוט,
האוחז במיתרי המפרש פניו מתוחות, עיניו תלויות במאמן המשייט
לצידו בסירתו, במבט מעריץ, ומחכה לסימן של שביעות רצון מצידו.
ביעף חולף וחותך את שלוות המים מפרש בצבעיו הזוהרים של גלשן
הרוח, כשבמיתריו אוחז נער נועז, מלא בטחון ועזות רוח, חולף
ביעף, מיטיב לנווט את הרוח שתתפוס במפרשו, כלוליין בקרקס ,
מניע אבריו החסונים.
ובאופק משייטת קבוצת מפרשים הבולטים בלובנם הצחור מול הים
הכחול, שם משייטים להם המבוגרים שבחבורה, למודי נסיון ומלאי
הצלחות, הנה זה מימין חזר לו מהאולימפיאדה עטור זרים, השני רק
אמש שב מאליפות עולמית עטור מדליות, ובארונה של השייטת השניה
באורחה, כבר אין מקום לגביעים. ביניהם משייטות להן במלא
מהירותן סירות המנוע הנועזות, עם שובל קצפן הלבן.
עומדת לי שם על החוף, מביטה בגאוות אם על ברבוריי שגדלו - כל
אלה היו בניי.
שוטפת עיני בנוף המהמם, המרסק במחי יד כל כאב וכעס, המרגיע,
הנוסך שלוות אין קץ, מעלה חיוך של נחת והנאה, עם הרגשה של
מלאות ושלמות. את כל זאת יונקת עמוק אל תוכי. וכך טהורה שליוה
וכשליבי טוב עלי חוזרת לי לביתי . למטלות, לעימותים, לנוקשות
היומיומית, לחדשות המעיקות, ולאטימות העולם. |
