"איך שאתה רואה את העולם, ככה בדיוק, אתה גם תרגיש אותו" נשבע
לי בחיוך הזקן השיכור שביקש ממני כסף לבקבוק וודקה. מה בסך הכל
שאלתי אותו? איך הוא מסוגל לחייך במצבו ובאוירה המעוננת שחורה
הזאת של קץ החיים. כשאתה מבואס סמטאות ירושלים העתיקה באמת
יכולות לתת לך הרגשה של סוף ולא סוף טוב דווקא. משהו במשחק
האפלולית הקרה והאבנים הקשות. זה לא סוד שהלילה הוא מקדש
הדכאון אבל אני זוכר גם לילות של חופש ו"הלוואי שהלילה הזה לא
יגמר" ולילות של ביחד לבד. אתם יודעים, כאלה לילות. כנראה שהכל
זה באמת בתפיסה שלך את העולם ועל זה רק אתה, לא הלילה והירח
ולא החברים והחברה לשעבר, אחראי. באותו לילה בירושלים הבאסה
היתה חלק מהאוירה הקודרת של דמיונות סוף העולם, זה לא היה עצב
מוצדק זו היתה באסה לשם באסה לשם הכיף שבלרחם על עצמך, ובשביל
כזה דכאון, החלטתי, סימטאות ירושלים מתאימות בדיוק. בגלל אותו
משחק קרירות וריחוק של האפלולית והאבן. הצרה בבאסה מסוג זה היא
שהיא משפיעה לא נכון על זרמי האויר של הסביבה. הכעס והאנרגיה
השחורה המושקעים בהפיכת הבאסה הפנימית לאירוע גדול ונוצץ הנשפך
על המדרכות פוגעת בקארמה העדינה והבלתי מבואסת כרגע של שאר
האנשים ברחוב ויכולה להתפתח לממדי באסה מפלצתיים ממש. כמו נאד
מסריח חזק הבאסה תזרום ברחובות ותכה באנשים. בכל פינה אנשים
מכופפים יזילו דמעה אל תוך עצמם בתקווה שהם אכן עושים את מצוות
הבאסה על כל הידוריה ודיקדוקיה. וככה אתה פתאום רואה את העולם,
אז מצפים ממך להרגיש אותו?