הכל פתאום השתנה והיא כבר לא היתה לבד, עכשיו היא היתה צריכה
לדאוג למישהו אחר והכל בגלל טעות קטנה וטיפשית. היא ישבה לבד
בחדר שהיה צבוע בצבע ירוק, מין ירוק כזה של בתי חולים וכל מה
שהיא יכלה לחשוב עליו היה המוות.
הם היו חברים הכי טובים, הם עשו הכל ביחד ואז יום אחד הוא אמר
לה שהוא לא יכול לחיות יותר בשקר ושהוא רוצה יותר, היא לא ידעה
מה לענות לו וזה הרס אותו והכל נהרס, הוא רצה משהו והיא לא
יכלה לתת לו אותו. הוא לא השאיר לה ברירה והם הפסיקו לראות אחד
את השני, הוא לא היה יכול להתמודד עם הכאב שבלראות אותה כל יום
ולדעת שהיא לא אוהבת אותו, לא כמו שהוא אהב אותה.
עכשיו היא היתה בחדר שלו, החדר הירוק שלו, הצבע שהוא הכי אהב
בגלל שזה היה צבע עיניה. הוא ניסה ליצור צבע דומה לשלה אבל
כאשר לא הצליח אמר שזה בגלל שאין כמו הצבע של העיניים שלה
ובגלל זה אין סיכוי שאפילו יגיע קרוב. כל הסימנים היו שם והיא
לא ידעה איך לקרוא אותם, היא לא חיפשה אפילו כי היא פשוט לא
ציפתה שהוא אי פעם ירצה יותר מידידות.
לא היתה לה ברירה, היא היתה צריכה להחליט מתי לאבד אותו, עכשיו
או אחר כך.
בסופו של דבר היא החליטה שהיא לא רוצה לאבד אותו, לא ככה, ולכן
היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. אולי יום אחד היא באמת תתאהב בו
ואולי הוא יפסיק לאהוב אותה ואז הם יחזרו להיות ידידים, רוב
הסיכויים הם שלא אבל יש סיכוי קטנטן שהם יחזרו אחורה.
עכשיו הם ביחד והוא מאושר יותר מתמיד וגם היא, לא בגלל שהיא
אוהבת אותו אלא בגלל שהוא מאושר וזה משפיע עליה. היא אוהבת
אותו בכל ליבה כידיד והיא יודעת שבלעדיו חייה הם לא חיים, הוא
הכל כי הוא יודע הכל והיא לא יכולה לאבד אותו כי בלעדיו היא
תמות.
היא לא לבד כי הוא נפתח אליה ועכשיו אכפת לה ממנו יותר מידי,
יש לה עוד אדם לחשוב עליו והיא חושבת רק עליו, רק על האושר
שלו.

הוא נכנס לחדר עם חיוך על פניו ונישק אותה ברכות, "את באה?"
היא חייכה אליו בחזרה, "בטח."
האבסורד בכל הסיפור היה שהוא חי במה שלא רצה לחיות, הוא חי
בשקר ואפילו לא ידע מזה.
אולי הם לא היו כל כך קרובים כמו שהיא חשבה, הוא אהב אותה אבל
לא ראה שהוא פוגע בסיכוי שלה לאושר וזה גרם לה לשנוא אותו
בדיוק כמו שהיא אהבה אותו...