...אחרי ימים רבים של שקט הפלאפון שוב ציפצף,
מספר לא מוכר,אבל ניראה לי מוזר וזכור מאיפשהו...


מביט בשמיים בעניים פתוחות
כמו תינוק שהיזדקן לו בין ארבע קירות.
רואה אני נשים עובדות, נשים זולות,
נשים עוברות,
נשים זרות...


מנסה למצוא אותך בין ארבע קירות,
אשר ניסגרות, ניצמדות, נידחפות, נישענות
על העבר שלא קיים.


ניסיונות, היזדמנויות ,זונות מטורפות
ושוב הגשם מדפדף את שאר הזיכרונות.
ושוב הגשם מטפטף לו בין ארבע קירות.


מנסה למצוא אותך בין ארבע קירות,
אשר ניסגרות, ניצמדות, נידחפות, נישענות
על העתיד שלא קיים.


אני עייף מלאהוב, אני עייף מלמות,
אני עייף מכולם, אני אבדתי שלמות.
אני עייף מלחלום, עייף מללמוד,
אני עייף ואני מת ובין ארבע קירות.

מחפש את עצמי בין ארבע קירות,
אשר ניסגרות, ניצמדות, נידחפות, נישענות.


וגם נמאס לי לחיות, נמאס לי לחשוב,
נמאס לי להנות אחרי צפיה בפרדות,
נמאס לי לפתוח דפים חדשים,
אני תולש אותם, תולש אותם, תולש והם נישארים...

במקום הרומאנטי, שבין ארבע קירות,
במקום שבו חיות מכשפות אנגליות,
מקום מלא בדיכאון, אנרגיות שליליות,
וזה החופש שכלוא בין ערבה עונות האושר...


מנסה למצוא אותך בין ארבע קירות,
אשר ניסגרות, ניצמדות, נידחפות, נישענות
על העבר שלא קיים.