אז אנחנו עומדים במעבר חצייה, שלושה אנשים ואני.
זה מעבר חצייה בדרך לתחנת הרכבת של האוניברסיטה, אני עוברת דרך
שם פעמיים בשבוע בדרך הבייתה מהלימודים.
די הרבה ובהחלט מספיק כדי לדעת שהכפתור הקטן שמחובר לעמוד
הברזל נועד אך ורק על מנת להרגיע את עצבנותם של הולכי הרגל
שמחכים שהרמזור יתחלף...
בעצם, יש לרמזור הזה עיקביות משלו, והתבנית שלו, שמתי לב, היא
קבועה, בלי כל קשר זה או אחר ללחיצות החוזרות ונישנות של
המחכים על הכפתור.
והנה, מגיע לו סרן אחד, כולו ממהר ומלא מדים והכל, בא ולוחץ על
הכפתור.
לא משנה לו העובדה שיש כבר כמה אנשים שמחכים כמה זמן, ואפילו
קרובים מאוד לכפתור הפלא, מין הסתם, אחד מאיתנו היה כבר לוחץ
עליו קודם.
אבל הוא, עוקף אותי ולוחץ על הכפתור.
אולי מתוך האגו הגברי מעורב בדרגות צבא, שהינה, דווקא הוא יהיה
זה שיגרום לכולנו לעבור את הכביש.
אולי מתוך מחשבה אנושית מזלזלת שאף אחד מאיתנו לא חשב על
הגאוניות הזו לפניו.
או אולי סתם מתוך מחשבה דבילית, שכמה שיותר אנשים ילחצו על
הכפתור המסכן, הרמזור יתחלף מהר יותר.
מכאן או מכאן, שתי שניות בערך אחרי שהוא לוחץ, הרמזור מתחלף
וכולנו עוברים.
אני, שמכירה כבר את המעבר הזה, יודעת שבין כך ובין כך הוא היה
מתחלף בזמן הזה.
אבל הוא, עבר את הכביש בתחושת חשיבות חסרת הצדקה, הינה, ככה
הופכים אנשים לאגדות בעיניי עצמם.