"את כועסת עלי?"
"לא" שיקרתי . כן כעסתי עליו. אבל לא היה לי מושג למה.
"תני לי חיבוק..."

וכך מצאתי את עצמי. חן הורוביץ, מחובקת עם הבן אדם היחיד שאני
באמת אוהבת בבית הספר הזה. וזה היה נהדר.
אתם בטח חושבים לעצמכם, אוי באמת! זה רק חיבוק! פעולה שגרתית
שקוראת לידידים מדי יום ביומו, וזה גם מה שנדב חשב.
אבל בשבילי... בשביל אחת שאף פעם לא היה לה חבר וגם אף פעם לא
התנשקה, זה שנדב בכלל דיבר איתי זה היה אושר. אז לחבק אותי? על
זה יכלתי רק לחלום.
נדב היה עוד אחת מהפנטזיות הרבות שלי שידעתי שלא ימומשו
לעולם.
הפנטזיות שלי אף פעם לא מתממשות.
תמיד זה קורה לי בכל פעם בחדש. אני נדלקת על משהו, בדרך כלשהי
הוא תמיד מגלה ופה זה נגמר. שום דבר לא קורה בינינו ואחרי כמה
זמן זה עובר לי שאני מוצאת מישהו אחר להידלק עליו.

נדב היה הילד הכי יפה והכי חמוד בשכבה. כל הבנות רצו אותו. כול
יום הייתי מגלה משהי חדשה שנכנסה לרשימה הארוכה, שכל כך רציתי
להיות בה: הרשימה של הבנות ש"זכו" לצאת איתו, וכך גם נכנסו
לרשימה-הארוכה-עוד-יותר של הבנות שאני שונאת.

באותו היום מסתבר, הוא התחיל לצאת עם חן. חן בניגוד לשאר
האקסיות שלו, לא היתה מושלמת, אלא נערה רגילה ונורמלית
לחלוטין. לפי דעתי הוא יותר מדי טוב בשבילה. בהתחלה היה לי
מאוד קשה לשנוא אותה. גם משום שהיא היתה ממש נחמדה וגם משום
שגם לה קראו חן. אבל גם אותה כמו את כל השאר למדתי לשנוא.
אם חן הוא יצא בינתים רק פעם אחת. ואחרי שיחה איתי, שבה
(שיקרתי) ואמרתי שאני רוצה שרק נהיה ידידים , הוא אמר לי
שהדייט הזה עם חן היה חד פעמי והוא יכול לצאת עכשיו עם מי שהוא
רק רוצה.
זה שהבעיה שלי, שלצאת איתי הוא לא רוצה, כי אם הוא היה רוצה
הוא היה כבר מזמן מציע כי הוא יודע מה תהיה התגובה שלי.

אני מאמינה שאני אסתכל על כל הסיפור הזה בעוד כמה שנים ואני
אצחק.
אצחק על כל שהייתי כל כך תינוקת ועשיתי מזה כזה עניין גדול.
אצחק מזה שכל כך חיכיתי לרגע שאני אהיה עוד אחת מהבנות שהוא
יצא איתם.
אצחק מזה ששנאתי את כול הבנות האלה. אני אצחק.
אבל בינתים אני לא צוחקת, ממש לא. יותר מתחשק לי לבכות, ולא
לצחוק.
אני רוצה כבר שזה יעבור לי, כי ההדלקות הזאת היתה הרבה יותר
ארוכה מהקודמות .
אבל בינתים זה לא עובר וכול עוד נדב ימשיך להתייחס אלי, זה גם
לא יעבור.