אמא דחפה לי ליד כמה סוכריות טופי מעוכות. בתנועה של ילדה בת 5
לחשה לאוזני "כשאגיד לך תזרקי אותן חזק למטה. נראה אם תצליחי
לפגוע באבא".
אבל אני, אני לא רציתי לזרוק את הסוכריות. הייתה שם סוכריה
בטעם תות ועוד אחת עם עטיפה בצבע ירוק ועוד סוכרייה שהייתה כל
כך מעוכה שתיארתי לעצמי שמישהו הקפיד לדרוך עליה היטב לפני
שהיא הגיעה אלי.
אז אכלתי את הסוכריות, גם את המעוכה ודאגתי שאף אחד לא יסתכל
עלי כשאני לועסת. הבעיה עם סוכריות טופי זה שהן נדבקות
לשיניים. תקעתי אצבע והתחלתי לחטט בפה, מנקה שאריות טופי מבין
שיניי.
היו שם הרבה ילדים שעשו המון רעש. דודה שלי, עם מטפחת ירוקה
וכתומה, צעקה להם "שקט" והם נעלמו מהשטח.
"בבית הכנסת מתפללים ולא מדברים", קראתי בקול רם את שהיה רשום
על שלט לבן בכתב ילדותי שהיה תלוי מול עיני.
אמא הסתובבה וסימנה לי לזרוק את הסוכריות. נעמדתי והשלכתי את
העטיפות למטה, רחוק מאד מאבא. אמא נראתה מאוכזבת.
הסתכלתי לשעון שהיה תלוי על הקיר מולי, השעה הייתה שבע. זה לא
הגיוני, הגענו לפה רק בשמונה. שאלתי את אחותי מה השעה אך היא
רק מלמלה איזה "שששש" והפנתה את ראשה ממני.
התחלתי לחבר שירים בראשי. מדי פעם אמא הקימה אותי, כמעט בצעקה,
וכך הייתי קמה ויושבת וקמה ויושבת עד שנמאס לי והחלטתי שיותר
אני לא קמה.
הפנתי את מבטי לעבר אישה זקנה שעמדה ליד החלון. היא הייתה מאד
שעירה והתפללה במרץ. מתכופפת כל רגע לכיוון הרצפה ומדפדפת
בספרה בקדחתנות. הבטתי גם אני עתה בספר שהיה מונח בידי. דפדפתי
בו קצת, קדימה ואחורה, מחפשת משהו מעניין ונעצרתי בעמוד קד"ח,
שיר השירים. "ישקני מנשיקות פיהו.."
ואז, בעודי מחפשת מלים גסות במזמור, שמעתי מהומה גדולה מלמטה.
חשבתי שהנה סוף סוף מחזירים את ספרי התורה ואני אוכל לחזור
הביתה לשחק במחשב. אבל אז קלטתי את אמא חיוורת ואת אחותי לא
ראיתי בשום מקום והכל נהיה לי אפור והתחלתי להחנק.
ככה נחנקתי ונחנקתי ובאיזה שלב קצת התעלפתי, והתעוררתי ונחנקתי
עוד. ככל שנחנקתי יותר, שבו וגאו רחשושי התפילה הנשית לאוזני,
שירת הרב הראשי הגדול, פזמוני החזנים השקטים, החד-גוניים,
המאיימים. הרגשתי לבד.
"ממעמקים קראתיך השם" חשתי כאב ברגל ימין אך מלבד זאת לא
חשתי שום איבר בגופי. מיששתי את עצמי לראות שהכל במקום אבל
משהו היה תקוע עלי ולא הצלחתי להזיז את יד שמאל. את יד ימין
שלי ראיתי מונחת ליד ראשי, בטלה, האצבעות היו מקופלות והיד לא
מחוברת לשום מקום. צעקתי. צעקתי כל כך חזק עד שהכל סביבי נהיה
שחור והשחור שאב אותי אליו, ואז הייתה דממה.
"יתגדל ויתקדש שמי רבא. בעלמא די.." את מבע פניה האחרון של
אמא העליתי בראשי שוב ושוב במהלך ההלוויה. מראה דמותה הנואשת,
המסמנת לי לזרוק את הסוכריות בחצי חיוך, עודנו בוער בתוכי.
הצטערתי שאכלתי את כל הסוכריות, ככה, בלי לחשוב.
שבועיים אחרי כל זה, חזרתי בתשובה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.