אין צדק בעולם.
לפעמים נראה לי שאני ההוכחה החיה לזה.
דמיינו לכם נער בן 17 שלא נשאר לו כלום בחיים,
שעשה את כל הטעויות האפשריות  שנער בן 17 יכול לעשות,
אחד כזה, שביום שהוא נולד, מישהו למעלה החליט
שהוא כאן בשביל לסבול, והוא סבל..., לפעמים אפילו יותר מדי.
טוב, תפסיקו לדמיין, זה לא איזה משחק מזדיין, אלה החיים שלי,
ואם אני הולך לספר לכם עליהם,
אז כדאי שאני אעשה את זה כמו שצריך.

אמא שלי..., האשה עם הכוונות הכי טובות על כדור הארץ,
זאת שתמיד רצתה שיהיה לבן שלה רק טוב, באמת,
מגיע לה איזשהו פרס מסריח על כל זה,
זה שהיא רצתה זה לא אומר שהיא עשתה משהו בשביל זה...
אז כבר מגיל 14 אני גר ברחוב, כי לאמא אין בית, וגם ככה לא
נראה שזה מפריע לה כי כשהיא על סמים, היא יכולה לדמיין שהיא
חיה בארמון, שתהנה הזונה...
מצידי שתדמיין שיש לה משרתים 24 שעות סביבה.
לפעמים דווקא כיף לחיות בלי להכיר את המילה "בית",
זה אמנם מבאס לאללה שאין לך מקום לחזור אליו ולהרגיש שייך
אליו, אבל לפעמים מסתכלים על זה במובן החיובי ומבינים שזה יכול
להיות טוב שאין לך מקום לחזור אליו ולהרגיש שייך אליו,
אף פעם לא אהבתי להרגיש שייך.
אז ככה, רחוק מהכל העברתי 3 שנים כאלה בימים של שגרה,
פגשתי חבר'ה מסוממים כאלה, נו... מהאנשים האלה שאף אחד לא
מבין בעולם, ואם הם מתים אז לאף אחד לא ממש איכפת,
דווקא התחברתי אליהם,
פתאום נראה לי שגם אם אני אמות אז לאף אחד לא יהיה איכפת,
ככה שזה מסתדר, שלא יהיה לנו איכפת ביחד...
קראתי לנו עלובי החיים, לא יודע למה...,
מן שם מתאים לחבורה שכזאת.
כששעמם לנו בלילות ולא היה מה לעשות היינו יוצאים,
מעשנים סמים, שותים אלכוהול,
מתנתקים מהכל, ושורפים את הזמן כמו שרק חבורת עלובי החיים
ידעה לשרוף.
להם למען האמת, לא היה כל כך ממה להתנתק, כי נראה לי שהם
נולדו בלי שום דבר, אבל לי..., היו הרבה דברים על הראש ועל הלב
שהיה כדאי מאוד להתנתק מהם, כמו אבא למשל, הבן זונה עזב כשאמא
שלי(זאת עם המשרתים...) היתה בחודש החמישי,
הוא נמצא עכשיו באיזשהו מקום על הגלובוס. כשהייתי קטן זה עצבן
אותי לפעמים
שלא ידעתי מה קרה שם, למה הוא עזב?,
אבל לאט לאט היה לי פחות איכפת ממנו,
מה קורה איתו?, אם הוא חי או מת?, אלה שאלות שאני כבר לא
שואל, זה פשוט לא מעניין.
תנסו לשים את עצמיכם,כן אתם שיושבים עכשיו מול המסך וקוראים
את החרא שאני כותב, במקומי,
בנאדם שניבאו לו מראש שאין לו עתיד, שלא שווה לעשות משהו
בחיים כי גם ככה זה לא ייצא טוב.
במקרה כזה, הייתי אולי מסתכל על העבר, אבל גם כאן יש בעיה,
ביקרתי במשטרה המון, לא דברים רציניים...., סמים, שימוש בנשק
חם, שריפת קיוסק, איומים, גניבת מכונית ו...
זהו נראה לי.אההה, ויש גם "מעשה לא נאות במקום ציבורי", כמו
שהגדירו את זה... נו..., אוננתי בבית קפה...,(לכם יש בית, לי
אין...) תחשבו על זה ככה, אם תורידו את ה"קפה", ישאר "בית",
נו ככה אני מבין את זה, חשיבה שנונה של הומלס...
אז עתיד אין לי, ועבר כנראה שגם לא שווה לחשוב עליו,
אז נתרכז בהווה!... ממש מצחיק,
נמשיך,. הרבה פעמים חשבתי לעצמי אם שווה להמשיך לחיות, אני
מודה, הייתי המון פעמים במצב שבו יכלתי לשים קץ לחיי,אבל לא
יודע..., נראה לי דווקא שיש לי עוד כמה דברים לעשות פה,
ביום שישעמם לי בעולם אני אתאבד, מבטיח... שבועת צופים.
(אם זה מענין מישהו הייתי בנוער העובד והלומד בכלל.),
טוב, זה לא מעניין, הייתי בן 8 גם ככה, שוב...,
זה לא מעניין, נכון?, נמשיך.
אמא חינכה אותי(אז, ברגעים של שפיות, בלי איזה משהו בוריד),
שכשכואב לי, זה טוב, שזה אומר שאני בן אדם, ושהלב שלי פועל,
מאז נראה לי שנהייתי איזה יצור בלתי אנושי,
כבר לא כואב לי, לא איכפת לי כלום, שישרף כל העולם,
אני פה מחייך ונהנה מכל רגע.
תחשבו שניה אתם, מה חשוב לכם בחיים?, אמא?, אבא?, אחים
ואחיות?, הכלב? החבר/ה?
לי לא חשוב כלום, אמא שלי היתה זונה, אבא שלי חרא והוא יכול
להיות 10000 מטר מתחת לאדמה מצידי,
אחי מת כשהיה תינוק, אז זה חסך לי כאב ראש ו"לטפל בנודניק
המסריח הזה", אז אני מברך על זה,
וחברים אין לי, חוץ מעלובי החיים, שכשמם כן הם,
אז נראה לי שמוות בשבילם זה רק סוג של גאולה.
נזכרתי הרגע, שכשהייתי בן 15, מישהי ניסתה לעזור לי...,
מין עובדת סוציאלית שכזאת,
לא בדיוק רציתי עזרה, אבל היא התעקשה לעזור לי בכל דרך
אפשרית.
בגלל העקשנות הרבה שלה, התקשרתי אליה באיזה לילה, ואמרתי שאני
רוצה להתאבד ושתבוא מהר, היא נבהלה הכלבה, ובאה בריצה לגן חשוך
שבו קבעתי איתה, בקיצור, התנפלתי עליה מאחור,
קשרתי לה את הידיים, הורדתי לה את הבגדים והתחלתי לזיין אותה,
ככה, באגרסיביות, כמו בסרט כחול גרמני כזה...,, היא בטוח נהנתה
הבת זונה, גם אם היא עשתה פנים חמוצות,
נער בן 15 מזיין אותה..., זה בטח איזה חלום רטוב של כל עובדת
סוציאלית מזדיינת שיושבת במשרד.
זרקתי אותה שם בשיחים והלכתי..., אם היא רוצה היא יודעת איפה
אני גר...(אופס, בעצם אין לי בית)
לא נורא..., כנראה שלא ניפגש יותר, היה טוב וטוב שהיה.
אני לא אשקר, לפעמים זה באמת נראה לי כאילו כלום לא עובד,
לפעמים עולות לי מחשבות בראש שעוסקות בהתאבדות, לפעמים זה
נראה יותר קרוב ממה שזה באמת.
עכשיו יותר מתמיד, כשפתאום אני מגלה שאפשר להידבק באיידס דרך
שימוש באותה מחט להזרקה (למה לא אמרו לי את זה קודם?!),
בעצם ידעתי את זה, אבל כנראה שלא היה לי איכפת,
תמיד ידעתי שאני אמות מתישהו, חייתי רק כדי לגלות איך,
אז כנראה שככה..., מה לעשות...
אולי עכשיו זה הזמן לעשות חושבים, אני לא מהמטומטמים האלה
שמחכים ומקווים(ואפילו מאמינים!)  שימצאו תרופה לאיידס..., אני
יודע ואפילו בטוח שלא ימצאו, לפחות לא עד ללוויה שלי...
באסה..., נתמודד עם זה.

אני שונא את אמא שלי, תמיד טענתי שהיא זונה,
בכל זאת... איפשהו..., היה קצת,
אבל ממש קצת לשמוע שהיא נפטרה ממנת יתר,
לא שזה היה כזה קשה להאמין עליה...,
זה מין סוף שניבאתי לה כבר כשהייתי בעגלה נראה לי,
אבל בכל זאת, אמא שלי, האישה עם הכוונות, והרצון הטוב,
 והנסיונות, ככה אני זוכר אותה, וגם אם לא הסתדר לה בחיים
להיות אמא, ויותר הסתדר לה להיות מסוממת שמזדיינת עם כל מי
שיש
לו חומר טוב, היא תחסר לי, איכשהו.
פתאום נהיה לי קשה, פתאום אותו כאב שאמא דיברה עליו חוזר,
אותו כאב שאמרתי שאני לא
מרגיש יותר, שאני מוגן ממנו, פתאום זה חוזר,
אני מזריק לעצמי עוד משהו, אבל זה לא עוזר.
אני לא יודע מה אני רוצה שיקרה לי עכשיו בחיים,
אני לא יודע מה אני רוצה לשנות במציאות. גם לא אחר כך,
עוד לא החלטתי אם אני רוצה ללכת לגן עדן אחרי שאני אמות. אבל
זה עצוב, מאוד עצוב, לדעת שכשאני אמות, עלובי החיים שלא איכפת
להם שומדבר מהחיים בטח ישמחו, אף אחד לא יבכה לי על הקבר, כי
אמא כבר לא פה, ואבא כבר מזמן לא פה
באיזשהו מובן שאפילו אני עדיין לא הבנתי,
ואחי הקטן... זה שכל כך רציתי שיהיה לי,
זה שחלמתי שנשחק ביחד, כשהייתי קטן, וכל כך רציתי להגן עליו
וללמד אותו דברים על החיים..., מת.
אף אחד לא נשאר כדי להספיד אותי, אף אחד לא יניח פרחים.
אני אהיה סתם עוד אחד שמת, סתם איזה חלקה 4 שורה 2 מימין לקבר
אחר...(נשמע כמו מקום בקולנוע)
אני מקווה שיהיו לי שם שכנים טובים, בשורה שלי, לא פטפטנים
כאלה, אנשים שקטים שלא יקומו מוקדם מדי בבוקר ויעשו לי רעש...
וואי.., אני צוחק על זה עכשיו, אבל זולגות לי דמעות, זה מעורב
כזה.
לפני כמה ימים פגשתי סתם מישהו, ואיכשהו יצא לנו לשבת על
סיגריה, והוא שמע את הסיפור שלי, הסברתי לו מה אני חושב על
החיים שלי, ושלדעתי הם כמו שלוליות כאלה...
כאילו..., החיים שלי הם חורף תמידי, פעם יש גשם,
פעם הוא נחלש, ופעם הוא מתחזק, אבל נשאר חורף, וקר.
וכשהגשם נפסק, אתה עדיין הולך ברחוב,
מאושר מזה שלא יורד עליך גשם מזדיין,
אבל פתאום אתה נכנס בשלולית, וכולך מתמלא במיים,
ואתה מקלל, כי חשבת שלא תרטב...
ככה זה, שלוליות זה משקעים מין העבר, דברים שמשפיעים עליך גם
אם כרגע אין שומדבר רע שקורה לך בחיים, כמו שעליי משפיעים עד
היום החסרון של אבא שלי בחיים שלי, העובדה שלא היה לי בית,
האיידס והסמים המזדיינים שהרסו לי את החיים, העבר המסריח
שלי,
המוות של אחי הקטן, וצורת החיים של אמא שלי והמוות שלה, כל זה
שלוליות, ואני  עדיין "נרטב" מהם..., אני מקווה שיום יבוא,
והחורף בחיים שלי יתחלף לקיץ...
בינתיים, אני מוכן להתספק באביב.

אגב, הבנאדם ששמע את הסיפור שלי הבטיח לרשום אותו יום אחד,
ולפרסם אותו איכשהו,
אני מקווה שזה באמת יקרה, אמרתי לו שיש לי רעיון
לשם..."שלוליות".

אין צדק בעולם,
לפעמים נדמה לי שאני ההוכחה החיה לכך...