"מתי אני אראה אותך שוב?"- היא שאלה את הנסיך שלה, מרגישה
מטופשת כמו באגדה סתומה. "אולי שבוע הבא, ביי"- הוא אמר לה,
ונכנס למונית
בחיפזון. הוא טרק את הדלת ונסע משם, מותיר משהו צורב כמו
חומצה, שאיכל  באכזריות את שביבי השמחה. כתם החומצה התפשט,
מעלה זעה על גופה וממטיר סטירות על פניה . היא התבוננה בשמש,
ואולי גם לכיוונו, התבוננה בריכוז שלא יאמן, בעוד הזעה צורבת
את עיניה ואת פניה, כמעט מעלה דמעות, דמעות שנחנקו ושרפו בפנים
כמו שדים עוקצניים.  היא התבוננה ביאוש בשמש השוקעת, מרגישה את
הזעה הדוחה ואת הלחות שעינו אותה מבפנים.  היא לא מבינה. הוא
תמיד אומר שהוא אוהב אותה. תמיד. ושבוע בשבילם זה סיוט, אז למה
ככה? בלי חיבוק, בלי נשיקה, בלי אמירת שלום נעימה. מרגישה את
הסיוט מתגלגל על גבה,  מוחץ את נפשה. עוברת את הכביש ומהרהרת.
האם לתת למכוניות לדרוס אותה.  ממשיכה להתגלגל במורד הכביש,
ומציפה את עצמה בעצב.
מתבוננת בשקיעה, ומרגישה את הלחות עוטפת אותה. היום הם עבדו
בחצר, הביאו אדמה. היא מרחה על עצמה טונות של קרם הגנה, כך
כשהלחות באמת הציקה לה, היא פשוט גרדה את קרם הגנה וחשפה את
עור שלה, והבינה כמה נעים לה  חשופה. אבל כרגע היא הייתה
חשופה, לזעה, ללחות, לגועל, ובעיקר לעצב. היא המשיכה ללכת,
באיטיות אין סופית, מושכת כל צעד לסיום קצת עקום, קצת משובש,
אבל החלטי. עברה ליד הכביש הראשי, והמשיכה ללכת, כאילו כבולה
קצת. רק כאילו.  הגיעה לרחוב השקט, רק ילדים צייצו פה ושם. פתח
הביוב היה פתוח, ומעליו היה להק של חרקים לא מזוהים, מגעילים
ומזוהמים, שליבה נמלא שנאה אליהם. גם היא רצתה לטוס, לרדוף
אחריו ולברר מה קרה שם לעזאזל.
היא מעכה את אחד מהם בידה, וניערה אותו ואת הריר הדביק שהיה
בתוכו אל המדרכה.היא עברה את הזבובים שכל כך הגעילו אותה
והתיישבה.
היא נזכרה בשורות שכתבה לו בזמנו, מכתבי האהבה הארוכים שהדיפו
את ריחה. היא נזכרה בתוכניות שלהם לעתיד. עתיד מפורט. בית
בלונדון וארבעה חתולים. שני ילדים, בן ובת, וגינה, שבה יצמח כל
מה שיבוא, והם רק יכינו את האדמה בשבילו. הצמח היחיד שישתלו
בעצמם יהיה אפונה ריחנית.הוא הרי יודע עד כמה היא אוהבת את
הריח של הפרחים האלו.כמה שהם קוסמים לה. היא עברה ליד גן
הילדים, שרק לפני כמה ימים קטפה ממני פרחי אפונה ריחנית בשפע.
נשאר שם פרח אחד, נבול.
והיא נזכרה , עם דמעות צורבות בעיניים, במה שהבטיח לה. את
העתיד שהבטיח לה, את הפרחים שהבטיח לה. כמו נסיך סתום שיחלץ
אותה ממצודתה המוצתת, מלאת להבות הזעם והתסכול, כלואה מאחורי
חומות של יאוש מזדקן. היאוש שלו. של אביה החורג שכבל אותה
והרביץ לה על מזבח החלומות המנופצים שלו. היא כבר יודעת מה
יגידו לה כשתחזור. היא כבר זוכרת. ורק הנסיך הסתום שלה הפנה לה
עורף, והיא כבר מתמוטטת. היא תלותית, מטבעה, עוד יכתבו עליה
שירים, היא יודעת. היא עצרה ליד קן נמלים, מפנה אבנים וענפים
מדרכן, סוללת תעלות לנוחותן, ומעלה את השאלה בראשה  , השאלה
שמציקה לה כבר הרבה זמן. האם נמלים ישנות? האם זה לא יראה
מטופש, מהצד השני, אם תחפור ותהרוס את הקן? האם יהיה זה טבח אם
היא תרמוס אותן?

היא ויתרה על הרעיון והמשיכה ללכת, כמו אדם שצועד אל מותו
המבוטח.
היא הרגישה את תולעי העצב הקטנות נושכות בתוכה והחליטה להכנע
להן סוף סוף. לאחר יותר מדי שנים. היא הורידה את  נעליה
והתחככה במדרכה בכף רגלה החשופה, מרגישה את קימורי האבן הסלולה
ומתענגת על חיספוסה השורף.  היא עלתה לחדרה בריצה, מותירה את
נעליה בחוץ. האפונה הריחנית כבר נובלת, לפני הזמן. הוא הבטיח
לה שישזור בשערה את פרחיו והם ישכבו בחוץ על הדשא, כי רק הוא
יודע, שזה הזמן, בעצם, כשהאפונה הריחנית פורחת, זה הזמן שבו
האושר שלה הוא הכי עילאי, והעצב שלה הכי חודר וכואב, אבל כשהיא
נובלת, נותרים רק רגשות סתמיים. היא הריחה את הזר הקטן שבחדרה,
סתמה את אפה ולגמה מהטרפנטין.