לילה שקט למדי, כולם ישנים, אבל אני עדיין משוטטת ברחובות.
לא מוצאת מנוחה,הולכת לגבעות, מחפשת שלווה.
מוצאת עץ גדול ועבה מזמין וגבוה, והולכת לישון בין ענפיו.
מתעוררת בבוקר, לבד, רטובה, מהגשם שירד, העץ כבר לא שם.
מסתכלת סביבי רק כדי לראות עד כמה שאני בודדה.
אין עצים, אין חיות, אין רחש, הכל דומם.
שמש מסנוורת אותי בדרכי הביתה. מתיאשת ומחליטה לפרוש ממרוץ
החיים.
הסכין שלקחתי אתמול הלילה, להגנה עצמית, מתחיל לתקוף אותי.
מתחיל בורידי הידיים...
שורט את הבטן...
מקיף את הלב...
ובסוף מחליט לשסף...
אז בעודי שוכבת מתבוססת בדמי, בעולם הדממה שיצרתי לי...
דמעה נופלת לאדמה, דמעה יחידה, צובעת את האדמה פתאום לכחול...
ואת כל הכהה לבהיר... האבנים נהפכות להראות כמו צמר גפן רך
ונעים...
אני מנסה לקום כדי לראות את השינוי... אך פתאום מרגישה יד
תופסת ומושכת...
כל הכחול, אדום ניהיה... וכל הקור הנעים הפך לחום מזוויע...
לאחר שהבנתי את גזירתי... לחיי, ולמותי... ביקשתי אלפי
סליחות... מאלפי חסרי נשמות.
מסתכלת וחולמת על אותו עולם כחול ולבן, ומתעוררת למציאות
האדומה... מחפשת את הסכין שהגן על עצמי, ועזר לי למצוא מקום
מפלט, אך הוא נמס...
אני לא אוותר, אני אמשיך לנסות, כי אני הילדה ששיכת לקור!