בחלומי,
רגליי ניטעו ברחובות בניינים תלויים
ואני מוצבת כמזרקה בכיכר העיר.
אבן דקורטיבית, קרירה,
נלגמת במבטי האנשים הממהרים,
במצלמות תיירים לוכדות פיסת תרבות זרה.

בחלומי,
קפואה בזמן ובמקום,
אני מקום מפגש לאנשים החיים,
לנערים בפגישת אהבה.
משמיעה קולות פיכפוך רגילים,
מסיחי דעת, משקיטי קינאה.

ובקומי,
מדיחה את פניי בקילוח דק,
שוטפת את צבעי הבושה,
מניעה איברים בזריזות, לכפר על נוקשותם,
נושמת מלוא-חזה, להפיג את המחנק
עד אשוב להיות -אישה.