[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








חוזרים לצבא

סוף סוף היה לי את האומץ לומר לקלאודיה שזה נגמר.
זאת אומרת, זה אף פעם לא התחיל. הייתי פה רק בשביל הסקס
המטורף.
אבל אני מניח שגם היא.
היא קיבלה את זה יותר מדי בהבנה, אפילו חשבתי שראיתי לרגע קט,
חיוך שמסתנן לו החוצה מבעד לשדיה הגדולים, אה, זאת אומרת,
מבעד לשיניה הצחורות. כן, שורת שיניים מבריקות. ופשוט כך
ונפרדנו.
היה נחמד למדי. הרגשתי לפתע יותר נינוח והתחשק לי נורא לצאת
לאיזה סרט טוב, לחגוג את סופו של הקשר שהעיק עלי.
אבל אז התברר לי שבדיוק זרקתי את האופציה היחידה שיש לי לבת
זוג לסרט.
כן, אני חושב שקוראים לזה בדידות, וכשזה בא זה פשוט מחניק.

לא היה מוצא. התחלתי רץ על כל מספרי הטלפון ששכבו אצלי באוטו,
כל הפתקים הקטנים והנירות שתחבתי מתחת לכסא הנהג במרוצת
השנים.
בין המוסכניק שלי לטלפון שאחי הקטן היה זמין בו לפני קצת יותר
משבועיים מצאתי גם שם ניטראלי: "מיכל". חייגתי במהירות מהטלפון
הסלולרי שלי והתברר שהיא היתה פנויה להיום בערב. "סרט חביב,
כידידים" הגדרתי את הערב.
כמה חבל שהיא לא.
זאת אומרת, זה אכן היה ערב נחמד של ידידים. ראינו סרט, צחקנו.
היה כיף. בלי מתח מיני, בלי אלכוהול או פוזות.
וכשהחזרתי אותה הביתה. אמרנו שלום יפה. היא יצאה מהאוטו בלי
לעשות לי הצגות ונופפה לשלום.
אני חייכתי והיא שמה לב שהיא שכחה את התיק שלה.
אני צחקתי והיא חזרה, פתחה את הדלת של האוטו, לקחה את התיק
והכניסה את הלשון שלה לפה שלי.
או כן, היה לה פירסינג בלשון. תמיד רציתי לבדוק איך זה מרגיש
בדיוק. הפירסינג כמובן.

ממש לא הבנתי מאיפה זה בא. אני לא בטוח שרציתי את זה אבל זה
היה קצת נחמד.
הייתי חייב להבטיח לה שאני אבקר אותה מחר בצבא, אחרת היא לא
היתה יוצאת מהאוטו
וחוץ מזה היא היתה פקחית טיסה. ואתם יודעים, לעשות את זה במגדל
פיקוח.. לא להיט?!
אז הגעתי ואז התוודעתי לחוק הצהלי האכזרי שתמיד חייבים להיות 2
במגדל פיקוח. והכוונה היתה לאנשי צוות ואני לא יכולתי להיות
אחד מה-2 האלה. כך שהסתפקנו במשרד של המפקד שלה.

מוזר. אכן הזכיר לי את הפעם הראשונה. רק עם מדים. אנשים זה היה
כמו פנטזיה.
בחוץ היה קריר למדי, כך שממש רעדתי. החולצה עוזבת את הגוף.
הקור מחלחל, ההתרגשות מעקצצת. הנחתי אותה על השולחן והתחלתי
פורם את כפתורי חולצתה. היא לבשה חזיה לבנה שאותה הצלחתי להסיר
ביד אחת (כל הכבוד לי! דורש אימון רב).
ואז מה חשכו עיני! אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה. אז גברותי
ורבותי. לבוסר הזה בטח התכוונו חז"ל. בקושי פיטמות מצאתי שם.
או! מה מרה היא האשליה של החזיות המודרניות! יש להוציא אותן
מחוץ לחוק אם אתם שואלים אותי.
אך עבדכם הנאמן בצד זה של הסיפור הינו לוחם ללא חת.
שינסתי את מותני, לקחתי שאיפה ארוכה של אויר נקי. והתחלתי יורד
למתקפה חזיתית מטה.
המכנסים ירדו בקלות. התחתונים נפלו כבר בעצמם.
וגם הפעם נחלתי תבוסה קשה, גם בקעה זו נכבשה בידי אויב אכזר.
אני מרגיש קצת נבוך לפרט פה פרטים כה אינטימיים שאין יאה זה
למנותם בפרהסיה אבל זה פשוט היה יותר מדי. לא רק שגברתי הנאווה
לא עמדה בתקני קו הביקיני, חוששני שגם לא עמדה בתקני תחתוני
הבוקסר.
יער עבות צמח שם.
ואני, תוכניתן תמים, אפילו מספרים לא הבאתי עימדי.
ובעוד אני רוכן שם על ברכי, מביט בתדהמה המהולה באכזבה בנקודת
התקווה האחרונה שנותרה לי והתפוגגה גם זו.
תפסו 2 ידיה את ראשי ודחפו אותו קדימה אל הקופסא השחורה הזו.
אין לי מושג איך שרדתי את זה.
אני לא זוכר הרבה ממה שקרה אח"כ.
מה שכן, זיכרון עמום ומעורפל של נהיגה נגד כיוון התנועה,
אמבטיה חמה, והוצאת שיערות מפי בפינצטה מהדהד מבעד לתת הכרתי.

איזה מזל רב יש לנו שהמנגנון החזק ביותר בגופנו הוא ההדחקה.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חייב לתפוס את
כולם!
ולחסל אותם אחד
אחד.



שונא הפוקימונים


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/2/01 17:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה