סך הכל ישבתי שם ליד שולחן הכתיבה כשאת החדר האיר נר שישב
לימיני. סך הכל ישבתי כשמחשבותי בולעות אותי לאט... וכואב. סך
הכל קמתי והתחלתי להסתובב בחדר האפל בחוסר אונים. סך הכל
התחלתי להתחבט בקיר כאחוז טירוף, לשבור את השולחן, לרוץ
ולצרוח... ואז באו אותן דמויות לבושות החלוקים הלבנים ופניי
הקרח ותפסו את ידיי והחלו לגרור אותי אל מחוץ לאותו החדר. "מה
כבר עשיתי?" רציתי לשאול אך במקום זאת נעצתי ציפורניי בפניו של
האחד והתחלתי לתלוש אותם כשהשני מוציא מזרק ונועץ אותו בצווארי
כאילו הייתי חייה. הרגשתי לחץ מוזר על הגורגרת כשראשי החל
להסתחרר, לצנוח ולהשתתק.
התעוררתי בתוך אחד מאותם חדרים מרופדים כששרבוליי החולצה
קשורים מאחורי גבי. ישבתי שם יומיים בלי לזוז כשפתאום הדלת
נפתחה כשמצידה השני עמד אדם זקן, חביב וחייכני והושיט את ידו
לכיווני, קמתי בקושי והתחלתי לפסוע לכיוונו. הוא חתך ממני את
השרבולים והוביל אותי במסדרון ארוך שנראה היה שלא היה לו סוף.
הלכנו כחמש דקות כשלפתע  אותו אדם פתח דלת בצידו הימני של
המיסדרון. "הנה, לך תנשום קצת אויר קצת, תכיר את חבריך החדשים.
אם תצטרך אותי אני נמצא בחדר שממול בצידו השני של המסדרון" אמר
האדם והלך. עברתי דרך הדלת וניכנסתי לתוך גינה קטנה שישבו בה
כתריסר אנשים. הלכתי והתבוננתי מסביב באנשים, שהיו מעט מוזרים
למען האמת... אחד לבוש כבחורה, אחד מטפס על עצים, אישה שדיברה
לפרחים, בחור צעיר שרץ ערום וצועק מילים לא מובנות. המשכתי
ללכת וראיתי אדם, מעט מלא יש לציין, יושב על ספסל בשקט ומתבונן
בציפורניו. החלטתי להתיישב לידו. "שלום" "שלום, אני ארי, מי
אתה?" ענה לי בטון ילדותי מעט, "אני גשם, נעים מאוד" "יש לך שם
נורא יפה, כמו של הגשם" ענה לי שובבאותו טון ילדותי ומטופש.
התחלתי לחבב את הבנאדם והתחלנו להתיידד.
כבר עבר חודש ואני עוד שם. לא ממש סבלתי האמת. האדם הזקן
והחביב טיפל בי במסירות, מצאתי לי שם חברים רבים, אולי קצת
מוזרים אבל הם היו נהדרים. את ארי לקחו למקום אחר, מקום טוב
יותר כנראה... באמת לא הגיע לו להישאר במקום הזה, זה לא היה
בשבילו. שמחתי בשביל ארי אך עדיין הייתי עצוב שחברי הטוב ביותר
עזב. עכשיו את רוב זמני ביליתי עם שי. הוא לימד אותי איך
מטפסים על עצים, ובכלל עשינו חיים משוגעים. אני זוכר שיום
אחד בחדר האוכל, אני שי ועוד כמה התחלנו להיתלות על המנורות
וללכת על השולחנות, איזה בלאגן עשינו... אומנם הכניסו אותנו
אחר כך לבידוד אבל מזמן לא השתחררתי ככה.
יום אחד הגיעה מישהי חדשה. היא ניכנסה לגן והתיישבה לידי על
הספסל. "שלום" יצא משפתייה קול כל כך יפה "שלום" עניתי תוך כדי
בליעה "אני דין, מי אתה?" "אנ?... אה... אני גשם". לא יודע מה
קרה לי, התחלתי לגמגם, לא שמתי לב מה יוצא לי מהפה, הרגשתי
כיצד הדם זורם בטירוף והולם בדפנות חדרי הלב שהפך למשוגע.
ישבנו שם ודיברנו כמה שעות עד שבשלב מסויים כבר ניגמר על מה
לדבר ופשוט ישבנו שם בשקט, לאט לאט קירבנו שפתיים... פתאום גיא
קפץ עלינו מאחורה בצרחה וברח בצחוק מטורף. "אל תשימי לב אליו,
הוא נראה לי קצת משוגע" אמרתי כשאני מחזיר את מבטי לדין.
"דין?" אמרתי כשראיתי דמעות בעייניה. ניסיתי להחזיק את ידה אך
היא קמה וברחה.
בלילה של אותו יום לא יכולתי להירדם, החלטתי לקום ולהסתובב מעט
באיזור. השקט היה מחריש אוזניים. התחלתי לפסוע לאורך המסדרון
הארוך כשכל פסיעה משמיעה חריקה על הריצפה החלקה. לפתע שמעתי
קול בוכה, התחלתי ללכת לכיוון הקול. כשהתקרבתי ראיתי בקצה
המסדרון אור נשפך על הריצפה היוצא מתוך אחד חדרי הבידוד.
התחלתי לרוץ לעבר החדר וכשהגעתי ראיתי בפנים את דין מקורבלת
בפינת החדר המרופד כשרושה בין רגליה. ניכנסתי לחדר והתיישבתי
לידה. ישבנו שם כשעה כשלפתע נשקה לי דין על שפתיי, התאהבנו.
מעולם לא עשיתי את זה בחדר כל כך נוח לפני, מאותו רגע התאהבתי
בחדר בידוד. התחלנו לעשות אהבה באותו החדר כשלפתע שמעתי חריקות
מתקרבות אלינו, קלטתי את הזקן החביב מציץ אלינו ומחייך חיוך
גדול. כל כך חיבבתי את הזקן, הוא היה לי כאבא, תמיד תמך בי
ושמח איתי.
כבר עברה שנה, והתחלתי להתרגל למקום, אני ודין כבר מתחננים את
העתיד כשנצא מהמקום הזה, משאלתו של שי התגשמה והוא חזר לביתו
וכל כך שמחתי בשבילו אך נעצב ליבי על שלא נתראה עוד. ארי שלח
לי מכתב וסיפר לי על המקום שבו נמצא, הוא לומד לקרוא ולכתוב
ואפילו קצת חשבון. יום אחד באותה שנה קמתי בבוקר והלכתי לחדר
האוכל, חיפשתי את הזקן החביב אך לא ראיתהו בשום מקום. הלכתי
לחדרו שממול לגינה וראיתי אדם אחר יושב על כיסאו, אדם בעל פניי
קרח... לפתע גיא קפץ עליי מאחור וניסה להבהילי, אך לא נבהלתי.
"כדאי שתך להתלבש גיא" אמרתי לו בקרירות מעטה, אך הוא החל
לצחוק כמטורף. שאלתי אותו אם הוא יודע היכן הזקן החביב, הוא
אמר לי שהוא הלך לבקר את מיקי מאוס. המשכתי לחפש את הזקן החביב
מכיוון שלא מצאתי הגיון במה שאמר לי גיא. כמה חבל שלא ידעתי את
שמו של הזקן החביב, אחרת הייתי שואל את האחות אם הגיע היום.
הלכתי לאורך המסדרון ועברתי על פניי לוח מודעות שעליו הייתה
תלויה מודעת אבל למישהו בשם אביגדור כהני. חשבתי לעצמי מעט
והמשכתי ללכת. לא ראיתי יותר את הזקן החביב לעולם. בלילה של
אותו היום הלכתי לישון לצידה של דין וחלמתי על הזקן, חלמתי ששי
מכה את הזקן במוט ברזל ולאט לאט הורג אותו, חלמתי כיצד שי
מתעלל בגופתו ואוכל את אבריו הפנימיים.
כשקמתי ביום למחרת יצאתי למיסדרון ולפתע ראיתי את דלת הכניסה
נפתחת כש דרכה ניכנסים שני קפואי פנים המחזיקים סוג של עגלה
מוזרה עלייה קשור שי כשמסכה קשורה לפניו. חשבתי מעט על החלום
אך שמחתי לראותו שוב. רצתי לחבקו אך ברגע שהתקרבתי קרע שי את
המסיכה עם שיניו והחל לנעוץ את מלתעותיו בבטני, הרגשתי את כל
בטני נקראת וזרמים שורפים של כאב ממהרים להתרכז בה, ראיתי איך
כמויות של דם נשפכות מבטני ולאט לא טהתחלתי לאבד את הכרתי.
כשקמתי מצאתי את עצמי שוכב במיטתי בחדרי בבית שלי כשאימי יושבת
לידי. "מה קרה?" שאלתי כשהבנתי שכל זה היה חלום. היא הסתכלה על
ברני בעינייה המודאגות, הסתכלתי עלייה גם וראיתי שבטני קרועה
לגזרים. "זה לא היה חלום?" שאלתי כשעיניי מתמלאות בדמעות וקולי
נשבר "אתה כבר ישנת 19 יום, איבדת הרבה דם" ענתה לי בקול נשבר
גם הוא. בהיתי בתקרה ולאט לאט הטירוף החל למלות את מוחי. בלי
לשים לב קמתי והתחלתי לשבור כל מה שנקלה בדרכי כשלפתע הרגשתי
את אותה הנעיצה בגרוני.
התעוררתי בחדרי באותו בית משוגעים, כשליד מיטתי חיכה לי מכתב.
פתחתי אותו והתחלתי לקרוא:

גשם היקר
אני כבר לא יכולה לסבול את הטירוף הזה
ככל שאני נהיית יותר שפויה אני יותר סובלת במקום הזה
אני כל כך אוהבת אותך אז בבקשה תסלח לי על מה שעשיתי
זה היה לטובת השפיות של שנינו
גם ככה לא היינו יוצאים מהמקום הזה בחיים.

אוהבת
      דין

מיד יצאתי למסדרון וראיתי את האור יוצא מאותו חדר בידוד, רצתי
לכיוונו כשלפתע החלקתי על הריצפה ופתחתי מעט את הראש. קמתי
והמשכתי לרוץ כשהרגשתי נוזל קר נוזל לי מהחתך במצח. נכנסתי
לחדר בידוד שהיה מוכתם באין ספור כתמי דם, היה שם גרזן מטבח
נוטף דם והייתה שם דין, שוכבת כשחצי מראשה תלוש מהמקום. דמעות
החלו לזלוג מעיניי ולהתערבב בנוזל הסמיך והקר שנזל ממצחי. ראשי
התמלא שוב בטירוף, לקחתי את הגרזן והתחלתי לעבור בין החדרים
במסדרון, נועץ את הגרזן בכל מה שנקלה בדרכי, בכל מי שנקלה
בדרכי.

עכשיו כשמושיבים אותי על כיסא מברזל שני אנשים בעלי חלוקים
לבנים ופניי קרח אני רואה את פנייה של דין ואת פניו של אותו
זקן חביב...  עוד כמה דקות אוכל לראות אותם שוב. לבושי החלוקים
מתחילים לקשור את ידי  לכיסא עם רצועות עור. מולי לובש חלוק
לבן שלישי עם צלקת בפניו מוריד באיטיות מתג. לחץ אדיר מפלח את
מוחי וזרם רותח עובר בגופי. גופי מתרומם ומפרפר כשנשמתי לאט
לאט יוצאת מהלב ועולה כלפי מעלה. שקט... סוף סוף שקט.