קולנוע כוכב ברמת השרון. יום שישי האחרון בחודש. איזה חודש? כל
חודש. מופע האימים של רוקי. מישהו מכיר? ראה את הסרט? סוויט
טרנסווסטייט, סוויט. אחלה. מגניב. בחורות לובשות כמה שפחות.
בחורים בשמלות. בחורות מתנשקות. נכנסים פנימה. איזה תור ארוך.
כולם וורג'ינים. כמה גוף חשוף. אני נע בין חרמנות היסטרית
לגועל היסטרי. ילדות בנות 12 מתלבשות כמו ג'וליה רוברטס ב"אישה
יפה". בעצם יותר כמו ב"ארין ברוקוביץ'". כוסית היסטרית מאחור
מתגלה כבחור מגולח מלפנים. נדחסים פנימה. רק אולם אחד יש
בקולנוע כוכב. למה באתי בכלל? טיפשי. אני יודע את התשובה.
האורגיות בשירותים. האורגיות על הבמה. העמידה במעברים הצרים של
אולם הקולנוע, מוקף נערות. ואני לא מתלונן. ואני נוגע לא נוגע,
מלטף בטעות, מלטף בכוונה. האמיצים מתנשקים. מוצאים זרים
ומתנשקים. האמיצים יותר הולכים לשירותים. נועצים ודוקרים
ונכנסים ויוצאים וצועקים וחוזרים עם מבטים מזוגגים וחיוך
טיפשי. ישר מתחילים עם "מה המצב גבר, מה קורה אח שלי?". ואני
מרגיש פחדן מצד אחד, ונגעל מצד שני. מין מכני, נשיקה מכנית,
יחסים דימיוניים, פעם בחודש אתה בודק את הגבולות שלך, מרגיש
גיבור גדול וחוזר בחודש הבא. לנשק בחורה זרה, חלום של כל אחד.
אין מחוייבות, אין אהבה, ואולי היא גם תציע סקס. פנטזיות על
שליטה ועל נערות צעירות בבגדי עור צמודים מתגלות כמציאות
מפוהקת מסביבי. אני מפחד לנסות, ומתרץ את זה במכניות. או מפחד
מהמכניות ומתרץ את זה בפחד לנסות. קשה לי לצאת מרוצה. אולי אם
אעשה משהו, אתפוס אותה, או כל אחת אחרת, לצורך העניין, ואנשק.
אולי אז ייפתר הקונפליקט. אני מת לנשק אותה. היא סמל האומץ
שלי. אני חושב שאני צריך אותה כסמל כדי להרגיש פחדן. הרי לא
אנשק אותה. לא באמת. אני בא כדי להסתכל, כדי להתחרמן ממה
שלעולם לא יהיה שלי. נערות צעירות, מבולבלות אולי כמוני,
מחפשות את מקומן בעולם וחושבות שבמתירנות מינית ימצאו משמעות.
אני מרחם ומקנא. מרחם על הטיפשות, מקנא בהתמדה. מרגיש טיפש
בעצמי. הסרט על המסך. המופע המגוחך על הבמה. לאיש לא אכפת
מהמופע. במושבים האחוריים מציצות כבר מזמן נהיו לנורמה. סקס
חופשי במושבים מסביב. ריח של סקס טהור עומד באוויר. משהו אחר
עומד במכנסיים. אני משתגע, מחפש מוצא, מנסה להתרכז בסרט עד
הפעם הבאה שמישהי נצמדת אליי בטעות או בכוונה, זה לא משנה.
הסרט נגמר. הדלתות נפתחות. אוויר נקי וקר עובר בכל גופי. זה לא
המקום שלי. אפילו במקום שמרשה לעשות הכל ולהיות הכל, אני לא
מוצא את עצמי. ארבע לפנות בוקר. נשיקות ומיזמוזים וזיונים
חופשיים מתמשכים עוד קצת, עד שייצאו כולם מהחדר. אני לא מעשן,
ואין לי משפט שנון להגיד. מילא היא לא לידי כדי לשמוע את מה
שיש לי להגיד. מילא הייתי קופא לו הייתה. רוקי הוא החופש, רוקי
הוא סם החיים. אבל לא שלי. אני אמשיך לחפש. אני נכנס למכונית,
ונוסע הביתה. עד החודש הבא.



ועל פני כדור הארץ זוחלים
חרקים בשם המין האנושי
אבודים בזמן, אבודים במקום
ובמשמעות