לו רק היינו שקופים, כי אז לא היה צורך בכל זה.  ואף אם מעטים
בלבד היינו, לו רק היינו אחד, שלמים, גוף ונפש, נפש שהיא גוף.
אולם עתה, כאינקוויזיטור להוט הנה כופה אני משמעויות על שתי
עיניים כחולות המביטות...בי?  תלת המימד אינו מיטיב עמי;
הבנתי, ככל הנראה, מוגבלת.

אך בעולם נכון, הן בעולם נכון הייתי רואה, היית צלול; טהורים
היינו שנינו והצורך בחקירה היה אובד.  והרי אין זה תבוני.
"אין זה תבוני" אני אומרת ומסירה קליפה מבפנים.  אך מחוץ,
תובנה אחרת נגלית - עיניך הרואות - אינך עד לתזוזה.  ובכן,
בעולם נכון היו התזוזות פעילות של ממש, בעולם נכון היו
התרחשויות בפועל, ואם הייתי חשה אשמה הרי הייתי ראויה לה, ולא
היה לה, לאשמה, הערך המוסף של חוסר היכולת להבין, של עיוורון
הכופה צבעים שאולי אינם קיימים כלל.  ואולי כן.

אנו, העיוורים, חיים בעולם של מבטים.  מבטים הם כל מה שאני
חשה; אני טועמת מבטים, מריחה אותם, נוגעת בהם.  ונשאלת השאלה -
אילו הם החושים המטעים - שלך? שלי? של שנינו?  
יכולה הייתי לחולל מהפכה קופרניקית בתחום הרגש, אבל אני רוצה
לדעת, לחלל את הרגש במדע, לטהר את התודעה, לראות.

מה צורך לי באיברים אלו המונעים על-ידי קיטור השגרה?  אין לי
עניין בתנועות סינתטיות ועומק מחשבה.  תנני עולם אנליטי,
מציאות לבנה הפרושה על מישור.  אוכל לשחק בפירוק, ולהרכיב
לאופק, מדעת.  עד אז, לא אבנה בניינים על יסודות רעועים.
אינני נוהגת לצוף בשאננות על-פני אוקיינוסים, כאשר עולם ומלואו
רוחש תחתי.  

אם אינך חשוף, הרי שמבקש אתה להסתיר דבר מה.  והא לך אנליזה.
ואם עלי לחפור בעולם הזה, ולחטט לבדי תחת אותה יצרנות שקידשתי,
אעשה זאת, ויום יבוא ואגיע לבסיס, לנקודה האחרונה, ושם אתחיל
לנוע.  אתה כופה עלי אנטי-פעילות, הרמנויטיקה,  אתה מלביש אותי
בגדי חוקר.  יהי כן, אך בך איבדתי עניין, עיניים עמוקות אינן
מסיבות לי עונג, גם אם בתוכן טבעתי פעם.  או שלא.