" נוגה... נוגה... עיזבי לי את היד.. נוגה.. נו נוגה.. אבא
מאחר לעבודה.. נוגה.. כן, כן, אני יודע.. החדר שלך. כבר
ראיתי.. אני בניתי אותו.. נוגה.. לא עכשיו...כן... השולחן של
נוגה...רגע דליה! הילדה!... נוגה.. אבא ממהר...הקפה
תיזהרי...על הריצפה.. לא נורא.. אמא דליה תכף
תבוא....נוגה...לא לא.. מה את עושה? כן.. מה יש מתחת לשולחן?
אין שם כלום.. לא.. אבא לא יכול להיכנס איתך.. נוגה.. אבא גדול
ושמן..שולחן קטן וצר.. אבא ייכנס מתחת לשולחן שולחן יתמוטט...
לא.. אני לא יכול להקריא לך סיפור עכשיו.. למה? כי בוקר
עכשיו.. סיפורים מקריאים בלילה...זה משנה כי... כי אבא צריך
ללכת...ואמא צועקת כל כך....רגע דליה!...אבל את מכירה את
הסיפור הזה כבר בעל פה.. רגע .. אני לא מצליח להיכנס.. שיט!
המכנסיים נתקעו לי ב-מסמר הזה, הייתי צריך לסדר אותו כשהוא פצע
לך את הדובי...נוגה... נוגה.. אני לא יכול להקריא לך סיפור
עכשיו. .. אלהים אני מתחת לשולחן.... טוב טוב, עיזבי לי את
האוזן.. נוגה הלחי! לא נושכים את אבא! אבל זה לא סיפור ילדים
.. וגם אין לו סוף טוב.. מי קנה לך את הספר הזה? נוגה.. אני
כבר זוכר את כולו.. למה את כל כך אוהבת אותו? טוב, טוב.. הנה
... כן... טוב...אני מתחיל בסדר...אבל אני צריך ללכת.. אולי
בפעם אחרת.?... נגה...... אני יודע, את אוהבת שאני אתאר לך
אותו לפני....ספר כחול, עם כוכבים, עטיפה מחוספסת...את
מרגישה?
" היה היה פעם כפר קטן ומכושף.
הכפר היה צבוע שחור וההולכים באים ושבים כאילו האור מאיר את
דרכם אליו.האגדה מספרת שהכפר היה פעם שופע מעיינות כחולים
ושוקקים. שמיו היו פרפרים נהדרים ומרחביו פרחים צבעוניים
כגווני הקשת כולה. השמש היתה זורחת כל יום מעבר להריו הגבוהים
והכהים, נושקת לילדים ומעירה את הכפר לחיים.
יום אחד, כשהשמיים היו נטולי עננים נכנסה נערה לרחוב הגדול
שבכפר . שימלתה קטיפה שחורה מבריקה ועיניה נחשים. ילדים היו
מתרוצצים בין אלומות החיטה ונשים נשאו פירות מן השדה על
כתפיהן, איש לא הבחין בדבר מה מוזר. היא התהלכה על שביל האבנים
האדומות ונקשה בעקביה. שיערה היה ארוך והוא התנופף ברוח הקלילה
שנשאה עימה שיר ילדים מתנגן ומוכר. בידה היא אחזה כדור שחור
ונשפה לתוכו נשיפה עמוקה...
תוך שניות התפזרו הילדים והשמש, הפרחים, הפרפרים העוברים
והשבים, המאפייה בקצת הרחוב ונגן הסקסופון העליז, כולם התאדו
כהרף עין..." "רגע דליה.... הילדה.... אני כבר בא.."
".. אך כפי שהסתבר מאוחר יותר הכל לא התאדה.. סתם נצבע שחור.
השמש האירה את אורה השחור והפרחים ,ליבותיהם השחורות, ניצבו
מכל עברי השבילים שאבניהם שחורות. האוויר כולו שחור וצלילי
הסקסופון שבו מיד לחלל קצת מזייפים אך מיד מתעשתים ומוצאים את
מקומם בתוך החושך המוחלט. החיים לא נפסקו אך לשנייה. שהות
קלילה והעיניים מתרגלות חיש קל לאפלה.
אנשים הולכים בחושך ומדברים זה עם זה בלי לראות דבר, הילדים
משחקים ברחובות בצעצועים שלהם וגם באלה שלא, רוכלים מגיעים
לארץ מכל העולם ואינם מבחינים בחשיכה. ידם בכל ויד כל בם מגששת
, בוחנת קלות ואוחזת. פרפרים שחורים מילאו את השמיים וציירים
עמדו על גבעות שחורות וציירו נופים מרהיבים ושחורים.
הוא לא היה מיוחד, הכפר, ואיש לא הרגיש במוזרותו. כולם חיו
בבועה השחורה והשתזפו לאור השמש.. הכהה משהו.
יום אחד הכריז ליצן החצר של המלכה ,ששמלות המלמלה היפיפיות
בשחרותן היו ידועות בכל העולם:
"תושבים יקרים, גברים ונשים הקשיבו נא! המלכה ציוותה לחגוג את
יום הולדתה בכיכר העיר והנני להכריז על פתיחת תחרות המתנות
למלכה! מי שיצליח להביא למלכה את המתנה היפה מכל יזכה לבקש את
שחפצה נפשו". הכפר רחש והמה. כולם רצו להביא למלכה את המתנה
היפה ביותר.
נשות העיר תפרו למלכה שמלות מהודרות ונאדרות ביפין
סנדלרי העיר הכינו למלכה נעליים נוצצות עקביהן יהלומים
ציירים מכל העולם ציירו דיוקנאות מרשימים של המלכה אולם היה
קשה מעט להבחין בצללים ובקימורי גופה של המלכה מבעד שבכות הצבע
השחור.
...
ההכנות היו בעיצומן, סרטים שחורים, בלונים וכירכראות מעוטרות
פרחים שחורים הוכנו לכבוד המלכה הנרגשת, היא לא ציפתה לדבר
מיוחד, מחשבותיה השחורות האפילו לעיתים על שימחתה.

נסיך אחד מארץ רחוקה אבד במסעו ונקלע לכפר השחור. עיניו כהו
והוא לא יכול  היה לראות דבר. עמד הוא בפתח הכפר במקום שהשחור
עוד לא נגע בו ושמע את הכרוזים מכריזים על התחרות. החליט הוא
להביא למלכה שושן אדום ומלא חיים מן הצד השפוי של העולם , אולם
ברגע שהכניס אותו לגבולות הכפר הוא הפך שחור משחור ולא ניתן
היה להבחין בקיפולים המושלמים של השושן , אלה המקנים לו את
יופיו המיוחד . הוא הביט לשמיים המופלאים והירח כבר ניבט אליו,
כסוף ופראי מהצד האחר של הגבולות. עמד והסתכל בו שעות וחשב איך
מן הצד השני הם רואים רק עיגול גדול ושחור.. איך מהצד השני אין
עננים לבנים.. איך מהצד השני הכל אותו דבר... רק שונה.

וכך היתה היה הואהכפר השחור, אבותיו שעוד זכרו את סוד הצבעים
נעלמו מן העולם ודורות חדשים נולדו לתוך ים שחור וסירות מפרש
שחורות שטות בו. הם אינם רואים דבר אך בטוחים שהם רואים
הכל...
היה היתה ארץ שהיה בה גם כחול...."

"אני לא מאמין כבר רבע לתשע.. נוגה.. תראי מה עשית לאבא הוא
מאחר...נרדמה. אוי.. יפיפייה שלי, מה רע בסינדרלה?.... רגע
דליה, אני לא יכול לצעוק.. היא ישנה.. פרח שלי. בוקר
עכשיו...מה אני אעשה איתך... אח.. המסמר הזה.. איך אני אצא
מתחת לשולחן ?.. יש לה פה כרית.... תשני מתוקה... חלומות
פז...אבא הולך לעבודה".