כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהייתי במצב הזה. אני כמעט לא
זוכר את החוקים - מה מותר ומה אסור. ממש כמו שהיינו קטנים
והיינו מקבלים משחק קופסא חדש. בהתחלה התלהבנו, אחר כך ישבנו
ללמוד כל פרט וכל חלק וכל ציור בכל מקום וכל טריק ואיך אפשר
להשיג יותר נקודות. רק שאני, אז כמו היום, הייתי מהילדים שתמיד
היו מתרגשים מידי ובגלל זה מפספסים. שוכחים איזה חוק שאסור
לעבור, נכנסים למשחק עמוק ממה שצריך, מאבדים ידיים ורגליים. אז
זה הסתכם בזה שהייתי עצוב לשעה כי רחוב דיזינגוף לא היה שלי או
שכבשו לי בריסק את אחרון הטריטוריות. היום זה כאילו שאחרי שכבר
סוף סוף משהו הצליח לחדור ולהעיר אותי, בכוח תלשו את הכבלים
מהשקעים של המציאות עם כמה חתיכות טיח וקיר. ופתאום רק חלום
מסכן ופותרת חלומות אחת יכולים להיות אלה שיסבירו לך למה כל כך
קשה לך ועם איזה משקעים אתה באת מהבית. פתאום אתה במרכז, נאבק
מחדש עם כל החולשות שנעמדות על שתי רגליים אחוריות במעגל פוגו.
פתאום אתה הופך להיות שוטר תנועה של כל מה שיוצא ממך החוצה
מהפה, מהידיים, מהעיניים, מהראש. מנווט, מסנן, מכוון, חוסם.
ועל כל עבריין תנועה אתה הופך להיות גם לשופט שחורץ קובע
ומסביר מה היה לא בסדר. לאלה שנסעו מהר מידי ואלה שנסעו גם
כשאמרו להם לעצור ולאלה שלא חגרו, בטח שלא מאחור ואפילו לאותם
הסבתות שנסעו 20 ויצרו פקק לאורך איילון. אז מה השתנה הלילה
הזה מכל הלילות שקדמו לו? שהפעם אתה כבר לא מרגיש כמו מוכר
בשוק מחנה יהודה שיודע מה לומר ולאיזו גברת. מניח את כל הפרות
הישראליים על העגלה ויושב. רקוב ? רקוב. זבובים ??? זבובים!!!
אתה רק מקווה שיש מי שבאמת יבדוק ויש מי שישאל ויש מי שיחטט
בערמה ולא יקפוץ לדוכן ליד שעושה כל כך הרבה רעש - תפוחים בשקל
עלק. אתה יודע שכאן זה לא מסלול דוגמנות ומגכח לעומת אלה
שחושבים אחרת. אבל לפעמים בעודך יושב אתה חושב שדווקא כל
הסטייל הזה של האנשים היפים האלה מוכר כל כך הרבה יותר טוב
ויותר מהר וקונה יותר לקוחות. ורק אתה. אתה, שיושב בשקט מאחורי
העגלה שנתקעת מאחורה עם ערמות של גינונים ישנים מהמאה שעברה
ועגבניות רקובות, שעסוק בלמלא דוחות חנייה, בללכת מכות, בלזרוק
קוביות, בלקרוא הוראות ובעיקר בלחשוב על מיני מטאפורות
שיתאימו, מסתכל ימינה ושמאלה ורואה זה מה. אוי. היא כבר נעלמה.