כשהלילה מתחיל אני מתחיל לכתוב. זוהי לא שפה יפה או רהוטה,
וייתכן שגם יש בה שגיאות כתיב, אך זו אמנות, לא? הדברים הם
שונים והעט שלי נמשך וכותב בחליקות. הדיו מתישהו ייגמר וייתכן
שלאורך הלילה גם אני. הכוונה היא לחיי, זה גם יכול להיות סתם
מעין משבר מפגר שפשוט פוקד אותי. הוא התחיל מיום חמישי. אני
מרגיש חסר. אין לי יותר מילים להגיד, להביע. מה אני בדיוק צריך
להביע? את צערי מהעולם? איך שכבר כתבתי, אני נער שמפחד למות,
אך הצער עוד לא הוריד אותי. חשבתי שאני אראה פרחים וסיגליות,
אך סך הכל מצאתי סחלבים שלא עשו לי משהו מיוחד. אפילו הגשם
הראשון אכזב אותי. החיים נמשכים יותר מדי ודנה לא תתעורר.
נשמתי האחרונה והנסתרת שמתחבאת לה בתוך הלב לא רוצה לצאת
החוצה.
    השטיח שבחדרי שמיוצר על ידי זקנים במפעל של בית-אבות, אך
על התווית כתוב "מייד אין אינדיאה", וכך לפחות גם המזוקן
שהתמקחתי איתו אמר לי, הוא מאפיין. חומות שנפלו כשהרגשתי כך
לראשונה לפני כשלוש-ארבע שנים. השלמה עוד לא מצאתי. ראו תיקון
חמש שנים ואני זוכר את זה. סליחה, התבלבלתי שוב, זו הייתה כיתה
זין וגילי כבר אינו נסתר. הצבעים הכחולים נמעכים עם הצבעים
הירוקים, והגוונים מתמסטלים להם. אני לא יכול להבין זאת, אני
מנסה ולא יכול. האם אני צריך לחקור לפחות? שאלה בלי תשובה,
ועוד דג אחד מת. זה הכל תצריף אחד גדול של חיים בסכנה באזור
הפריפריה.
    כשנקודה אדומה מסתכלת עליך מתוך החשיכה, זו רק הכוונת.
כוונת בתוך חדר אטום, קירות לבנים עם קיר כחול/תכלת, צבע הים,
וכמו כן צבע הטביעה. איזו מן הטביעות היא הכי מרגשת. הכי
מפורסמת היא הטביעה של הטיטאניק. היא הייתה משהו גדול ורציני,
הרבה מתו, הרבה שרדו. הכל עניין של עניים, עשירים וכסף. אותו
דבר אפשר להגיד על מלחמות, ולכן טביעתה של הטיטאניק אינה בעלת
ערך רב. הטביעה בעלת הערך הגדול ביותר היא הטביעה באמבטיה. אתה
נכנס למקלחת, אתה ממלא את האמבטיה עד לסופה ואומר לעזאזל עם
מצב המים (אנחנו בכלל חיים על מים של מקורות תת-קרקעיים ולא על
מים מהכינרת). לא מוריד את הבגדים, אך גם לא לובש את הבגדים
היפים ביותר שיש לך. אתה לובש את הכי פשוט שאפשר, ונכנס. המים
נשפכים החוצה, לך זה לא איכפת. אתה נשכב על הגב ומסתכל איך
עולם האור נעלם לך ורגש בליעה עמוק מחליף אותו.
    היה לי פעם ג'ינס קרוע, היה לי ונראה לי שהוא נקרע
לחלקים. חברה סידרה לי אותו בכיתה ו', מאז לא סידרתי לעצמי
ג'ינס קרוע, אולי בעצם הכל היה קרוע. אני לא מצליח להשלים את
החסר. מנורות נשרפות אחת אחרי השניה, סיכות דיו נשפכות לי על
הרצפה ועושות לי כתמים גדולים. ערב שסתם העברתי עם אנשים
בקריית ספיר, ערב שסתם העברתי עם עצמי על החוף, ערב שסתם
העברתי עם עצמי על הצוק. באמת רואים משם דברים שלא רואים מכאן.
את רוצה ללכת לים? ספונטניות של ציפורים שקצת נעלמה לי מהחיים.
בשעת בוקר חשוכה הן עפו להן באוויר. הן לא היו יפות אך הן חיו
לפחות. הן היו משהו אחר. לשם שינוי, לא למדתי אותן. הן היו
הדבר היפה ביותר שראיתי היי פעם בחיים שלי, אך הן גם היו זיוף.
הציפורים נפלו ברגע שפקחתי את עיניי, ואת כבר לא היית על גבי.
אני זוכר אותך, אחרי הכל את עדיין קיימת. את פשוט לא מדברת
הרבה, אולי אין לנו על מה לדבר ביחד. מילים הן כמו מבחינת דת.
את איתי אך את לא מדברת, את מסופקת בחלקך. הייתי רוצה שתדברי
איתי, אך זהו לא דבר הכרחי. לא הייתי רוצה לעשות אתך סקס,
ואולי גם לא אהבה. הייתי רוצה לעשות איתך. הייתי רוצה לראות
אותך יוצאת מהמקלחת עירומה, גופך שטוף מים ונקי. בלי איפור
שלפעמים את שמה, בלי בושם שאת לפעמים מרקחת לעצמך. אחרי שתצאי
עירומה מהמקלחת מלותיי כבר לא יישמעו, אני לא אעשה דבר, עכשיו
זהו תורך.
    קורה לי לרוב שאני דורך על חרא, גם מילולית וגם מטאפורית.
לאחרונה אני דורך על חרא ואז הנעליים שלי מסריחות, ולפעמים אני
דורך על המשפחה שלי ואז החיים שלי מסריחים. האם יקום האדם אשר
לא יסבול את התיקים הירוקים? עוד לא קם האביר האמיץ? מי שבעד
חיסול הטרור שירים את ידו. אני לא רואה ידיים מורמות פה. כולם
רצים בזה אבל לאף אחד אין ת'אומץ. קל לג'ובניקים להגיד "הערבים
מסריחים". לדעתי הם מריחים יותר טוב מהג'ובניק שבקריה. אבל
ה-ג' לא עוצרים שם, הם מספיקים ללכלך גם על שנת שירות לפני כן,
וגם על שירות לאומי. נקיפות מצפון בשביל להם זה בגידה באומה.
האומה היא זאת שבגדה באנשים בעלי נקיפויות המצפון. היא לא
צריכה להעמיד אותם במצב כזה. הנה, בואו תיקחו נשק בידיים.
תאחזו בו חזק כי אתם יודעים, מה? אתם לא יודעים? נשק הורג.
עכשיו צאו באישון לילה לחולות הטובעניים. בשקט בשקט, ששום
חוליה לא תשמע אתכם במקרה. מטרתכם היא להיכנס לשטח האויב. לאחר
הליכה כפופה וזחילה לרוב, אתה תעבור את אזור השמירה המופקר
ותגיע אל פאתי העיר. זוהי שעת לילה ואתה רוצה לבצע את זה מהר
וחלק. המפקד אמר שהוא לא רוצה פאשלות בחיסול הזה. הוא לא ייתן
לך גם אם תפשל. קול הצרצרים כבר מזמן נעלם. אורות העיר השבורים
לא מסנוורים כפי שסנוורו אותך בעבר. אתה הולך. אתה יודע שאתה
אמור להגיע למיקום "איקס". יהיו שם מספר אנשים. על מנת לבצע
חיסול וודאי, נאמר לך לחסל את כל הנוכחים. עוד כמספר דקות
ותגיע. אתה מפחד. האצבעות שלך רועדות והלב שלך מאיץ. אתה הולך
להרוג אנשים. אתה מגיע ליד, ואז מתפוצץ. פתאום מגיחים להן
אמבולנסים, טלוויזיות והסיפור נגמר.
    הכוונת של הלילה התגלתה כמנורת הטלוויזיה. למה אני צריך
שתהיה לי מנורה בטלוויזיה. אני אנתק אותה מהחשמל. ליד השקע
המרכזי אני מוצא את חגורת העור שעוברת במשפחה. האם יש לה מטרה
מסוימת? המטרה הברורה מאליו היא לכרוך אותה סביב בטני, לסגור
וללחוץ עד אשר כל נימה שלי היא גן עדן (חוויה שווה ומומלצת
בחום ובאהבה). אך ייתכן ויש לה גם שימושים אחרים, נוספים.
ייתכן ואפשר להשחיז בה סכינים, זוהי חגורת עור עבה ושטוחה שאני
בטוח שסבא שלי הרביץ איתה לערבים, והוא עוד שמאלני. אני יכול
לפתוח חנות להשחזת, או שאני פשוט יכול להכות את הבן או הבת שלי
עם החגורה. זוהי חגורת עור עבה, שטוחה ודקה. היא משמיעה צליל
חד ועמום. היא מכאיבה.
    אמרו שיש אור, אך כשהרגשתי את הבליעה לא ראיתי שום אור,
סך הכל היה חושך מוחלט. זה לא פייר, תמיד אמרו לי שיש שם אור.
למה האישה היפה שיושבת שם לא מסתכלת עלי. היא לא באמת יפה, היא
אשליה. אין לי תחושה באצבעות, וזה נע לעבר הרגליים והידיים,
ובכלליות זה נע לעבר מרכז הגוף. אני מרגיש לחץ עצום על החזה.
זה עומד לקחת אותי בכל רגע.
    היה לי את התוכניות כבר בכיתה ח' או ט'. אני כתבתי את זה
בפרטי פרטים. יש לי בעיות. אני הייתי הולך, ואולי גם בורח. כל
הצער שחוויתי מהם ואני עדיין חווה. יצא לי לדבר עם מישהי על כך
לפני כשלושה שבועות. היא אמרה שאין סיכוי שמצב כזה יקרה. היא
לא האמינה לי גם כשהמשכתי לדבר איתה. אני כבשה. אני לא כבשה
שחורה. הם השחורים, אך אני עדיין לא הלבנה. אני הכבשה עם
הצבעים היפים, הצבעוניים, המעופפת לה בחלל החדר. בכל מקרה,
בסופו של דבר הייתי חוזר הביתה והורג אותם, את כל שלושתם, ואחר
כך גם הייתי רוצח אותה כיוון שלא הייתי מסוגל להשאיר אותה
בחיים. היא הייתה שונאת, לא הייתי מסוגל להסתכל לה בפנים במהלך
כל חיי. היא הייתה חייבת למות.
    יש לי אופניים. הם עם פנצ'ר כבר חצי שנה ואני מתעצל ללכת
ולתקן אותם. הן לא אומרות או עושות לי משהו. יש לי אותן רק
כשלוש שנים, ואפילו שלוש מינוס. לחבר שלי היו אופניים, משהו
כמו שש-שבע או אולי חמש שנים. לפני כשבועיים חיסלו לו אותם.
עיקמו לו את הגלגלים, קראו לו את החוטים, ושברו לו את
החיבורים. הם היו האופניים שלו. הם היו שונות משלי. הוא היה
נוסע איתם לכל מקום. הוא כמעט ולא היה הולך ברגל. לכל מקום,
הוא היה נושא אותם. אני סך הכל למדתי לנסוע לפני כשלוש שנים.
חבר החליט ללמד אותי במהלך חופשת חנוכה. שלושה ימים מייגעים עם
יבלות על הידיים. אני לא יודע עם זה היה שווה את זה. אני כבר
לא נוסע הרבה. כשהייתי ילד לא היה להם כוח ללמד אותי. לא היה
להם בכלל כוח. כל מה שלא תפשתי בפעם הראשונה, הם אמרו: "מילא,
הוא בטח ילמד מתישהו בחיים". הם צדקו. בסוף למדתי לנסוע על
האופניים.
    ההשתקפות שלי על הארון מסבירה את הכל. המנורה יוצרת אותה,
אך מעמד הדיסקים שעל הקיר מולי משנה את כל האווירה. הוא לא
קשור. הרבה אנשים בעולם הזה לא קשורים, אך קשה להבין זאת. צריך
להביא מתודה. בואו נעשה משחק פתיחה. מה אתם רוצים? טוב, ממש לא
בא לי, אז בואו נפסיק עם זה. הצל שלי, ההשתקפות שלי, כולם
בינוניים. הם לא מראים תחושה של סיפוק. הם רעבים, הוא רעב.
עכשיו אמצע הלילה והוא לא מוצא את עצמו. מעניין האם פיטר פן
יבוא דרך חלון חדרי ויחפש אחר הצל שלו. כמובן שאם הוא ינסה
להיכנס לחדר שלי דרך החלון שלי אני אטבח בו עם הרובה שלי. גליל
יפה שגנבתי מקיבוץ אחד בצפון. השמירה לא הייתה משהו אז לקחתי
לי אחד. כמובן שהוא קודם כל יתקע בשמשת החלון שלי, אחרי הכל
שניהם אטומים.
    מלאכים הם תינוקות שמתו. אין להם חיים ואף פעם לא יהיו
להם. זו הפשרה שהוצעה להם. האם תינוק שמת לאחר הלידה גם נקרא
מלאך? מצד אחד הוא כבר נולד, אך מצד שני אי אפשר לדעת האם הוא
הרגיש אפילו טיפה אחת של חיים. מזל שאלוהים, שבא בצורתו של
רופא, שיחרר את החבל מצווארי. הייתי יכול להצטרף לאלו שמתו כך,
אך גמרתי כמו המוני התינוקות האחרים ששרדו. יכול להיות שיש לי
מזל שאני לא מלאך כעת. מלאכים יש גם בסין, וכמו כן גם באפריקה.
הם מתים מרעב ומאיידס. כמו כן יש מלאכים בכל העולם. אך הם לא
באמת מלאכים. הם כמו נגדים, הם לא עברו קורס מלאכים, אך עדיין
יש להם מדים יפים וכנפיים מטופחות שעוברות ניקוי יבש פעם
בשבוע.
    כבר לא קר לי. ההרגשה הנוראית נעלמה לה. איפה ההבטחות
המזוינות שהבטיחו לי. אי אפשר לסמוך על מילה של אף אחד כבר. מה
אני אעשה עם עצמי פה, אין פה אטרקציות של ממש. אין לי פה
צוקים, אין לי פה ציפורים, יש לי פה מדבר וחם פה מאוד. אני אשב
לי על עדן החלון ואסתכל איך החיים שלי עוברים, איך הם חולפים
להם. כנראה הגעתי להגשמה עצמית (או שאולי ראיתי את ההורים של
מזדיינים), זאת נראת לי הסיבה היחידה. מישהו יכול לתת לי סיבה
אחרת לכך שאני לא חי? מה? הייתכן כי אני לא מאושר? לא? איך
מישהו יכול להיות לא מאושר בעולם היפה הזה שלנו?
    אין לי כוח להחזיק בכידון. אני אתן להם לנסוע ולנסוע.
בסופו של דבר אני אתקל במשהו. זה לא משנה לי, כולם נתקלים
במשהו. אם זה באבנים או בעצמם זה לא משנה. הם נתקלים, כולם
נתקלים, ולי כבר אין חמצן. היא עוד רוצה שאני אהיה ג'ובניק
ושאשרת קרוב לבית. איך היא בדיוק חושבת שאני אתמודד עם זה?
"איפה שירתת?", בחשש ובלחש אני אענה "בקריה, אמא לא רצתה
שאמות". אבל לא הזיז לה שאני אתמודד עם החיים, עם העולם. איך
אני אתמודד עם המציאות שאומרת לי-תתגבר, תלך לצבא, תשרת את
האומה/המדינה שלך בקרבי, תהרוג כמה ערבים, תרום להתנחלויות,
ותצא גבר או שתמות במהלך השירות הקרבי.
    אני מסתכל על הטלוויזיה אך היא מצידה כבויה, אז אני מסתכל
על המרקע השחור והמבריק שלה. אני מצליח לראות את עצמי שם
בפינה. את עצמי בשחור. אני רואה את מנורת השולחן שלי במרכז
המרקע. הזזתי אותה למקום ליד מיטתי על מנת שיהיה לי אור בשביל
שאוכל לכתוב את כל זה. אולי היא נקודת האור שלי, אולי בעזרתה
אוכל לחשב את השיפוע, ולמצוא את המשוואה לחיים. אבל כל זה
שטויות כיוון שמדע זה לא חיים. תמצאו לי משווה שמראה חיים.
תראו לי חיים אבל אל תראו לי אתכם, או כל אורגניזם ביולוגי אחר
לשם העניין. למה בדיוק אתם קוראים נפל של החברה. אולי אתם קודם
כל צריכים ללמוד לאיית לפני שאתם מוציאים מילה בת ארבע אותיות
מפיותיכם. אולי אתם צריכים לסתום. מי קבע ששבע זהו מספר המזל
שלי, לפעמים הוא גם יכול להיות שלוש עשרה. מה לעשות, הוא משתנה
כשבא לו.
    המדבר, הקור, האמבטיה, הם לא נעלמו, הם עדיין בתוכי. הם
לא ייעלמו אף פעם, גם אם אהיה בריא יותר מתישהו בחיי. קיבלתי
היום מכתב שהם רוצים להיפגש איתי כדי לדון בתנאים, ואז עלתה
בראשי המחשבה שאני מוכר את עצמי. אני מוכר את העבודה שלי, אבל
אני לא רוצה להתפרסם. אני רוצה לחוש הזדהות. אני רוצה לראות
שקיימים עוד אנשים כמוני. גיבורים שלא מדברים הם מלאכים ללא
כנפיים. מלאכים הם תינוקות שמתו. אני לא מת, התעוררתי מהחלום
והמדבר נעלם. כעת אני שוכב רטוב בתוך אמבטיה מלאה במים. אני
חי, כינרת.