"איך זה שהשמש זורחת כבר עכשיו" תהיתי לעצמי בזמן שחיכיתי
להסעה. האוטובוסים כבר היו בחניה ומוכנים לנסיעה, אך אנחנו
צריכים לחכות שהפנימיסטים יעלו קודם לאוטובוס. כיוון שאנחנו
גרים כיותר משלושה קילומטרים מבית הספר, וגם לפנימייה יש הסעות
בבוקר, אז הם עושים לנו "טובה" ונותנים לנו לעלות איתם על
ההסעות. אנחנו לא אמורים לעלות על האוטובוס לפני שהם עולים,
אני לא יודע למה, אבל אנחנו צריכים. לפעמים לחלק מאתנו אין כוח
לחכות, אז מי שאין לו כוח, הוא עולה על האוטובוס ומתיישב לו.
בוקר אחד לכולנו לא היה כוח לחכות, אז כולנו עלינו על
האוטובוס. לפתע, דוד, המנהל של הפנימייה עלה על האוטובוס ואמר
לנו: "כפר סבאים, מה אתם עולים. אולי תלמדו שאתם צריכים לחכות
עד שהפנימיסטים יעלו. נמאס לי לשמוע כל הזמן שה"איטיליגנציה"
של כפר סבא תופסת לפנימיסטים את המושבים. יותר אני לא אגיד לכם
לרדת, אתם פשוט לא תעלו". אז ירדנו. האחרים נשארו וחיכו עד
שהפנימיסטים יעלו על האוטובוס, אבל לי לא היה חשק לחכות, לא
היה לי חשק ל"טובות", אז הלכתי ברגל. איחרתי בשעה בערך, אבל זה
ממש לא עניין אותי.
    כמה ימים לאחר מכן יצא חוק חדש, כשתלמיד פנימייה אומר
לאחד מהשכונה לקום מהמושב, אז הוא צריך לקום. דבר גרר דבר
והחוק נלקח ברצינות מצד הפנימיסטים. בוקר אחד, ממש לפני שההסעה
עמדה לצאת רצו נער ונערה אל האוטובוס, והוא בטובתו עצר להם.
לאחר שהם עלו זיהיתי שהנערה היא טל, תלמידה מהכיתה שלי, והנער
הוא חבר שלה. לטענתו ולטענתה. הם הסתכלו לאורך האוטובוס, והחבר
של טל הלך לאורכו על מנת למצוא מקום פנוי. הוא לא מצא, אז הוא
החל לממש את החוק הטרי. הוא ניגש אל נערה בת חמש עשרה ואמר לה
לקום, והיא קמה. הוא ניגש אל הנער שישב לידה, שהיה כבן שבע
עשרה-שמונה עשרה, ואמר לו לקום.
  "לא רוצה"
  "מה לא רוצה?"
  "לא קם"
  "אתה קם או לא?"
  "לא קם"
  "החברה שלי פה והיא צריכה לשבת"
  "שתעמוד"
    החבר של טל הסתכל בה, הזיז את ראשו בכיוון הנוטה מטה ופנה
בשנית אל הנער: "אתה קם? או שאתה לא רוצה לנסוע יותר". הנער
קם. גופו היה גבוה, אך בנוי היטב. הוא עשה את דרכו החוצה
מהמושבים, וכשיצא הוא שלח שורה: "אני נותן לך את התענוג בלשבת,
כי זה הדבר היחידי שבו תצליח בחיים" ועמד. כולנו עמדנו. קמנו
מן המושבים ועמדנו במעבר. הסתכלנו עליהם והם הסתכלו עלינו. זאת
הייתה אחת מן הנסיעות השקטות שהיו אי פעם. אחות שלי אמרה שיש
לי שמזל שזה לא הדרדר למצב שאליו זה הדרדר בזמנה.
    כמה שבועות מאוחר יותר, לאחר שהרוחות נרגעו, עלינו להסעה.
הפעם חיכינו שדוד יגיד לנו לעלות. כמעט ולא קיימנו קשר כלשהו
עם הפנימיסטים. דוד כיוון אותנו לאוטובוס אשר לא היה צפוף
ועליתי עליו. ישבתי בשורה השניה ליד ילד שנראה כאילו הוא עדיין
בבית ספר יסודי. לפי דבריו עם הנער שישב בשורה לפנינו, הבנתי
שהנער הוא אחיו של הילד ושמו דניאל.
  "דניאל, שות' לידך?"
  "לא"
    הם שתקו לכמה זמן. לא דיברו הרבה ולא נראו כרוצים אף
ליצור קשר אחד עם השני בזמן הקרוב. תוך כדי נסיעה הילד הסתכל
אל מחוץ לחלון. הוא הסתכל לשמיים. אני הסתכלתי עליו.
  "דניאל"
  "מה?"
  "תראה את השמיים"
  "מה איתם?"
  "תראה אלו עננים"
  "זה חורף עכשיו, למה אתה מצפה?", ענה דניאל כשבעצם, הוא כלל
לא הסתכל אל מחוץ לחלונו. הוא השאיר את מבטו כפי שהיה מאז
שיצאנו מהפנימייה, על הדרך. באותו זמן, במקריות מוזרה, נשמעה
תחזית מזג האוויר ברדיו: "צפויים לנו גשמים בחלקים מסוימים
בשפלה". הילד הסתכל בעננים האפורים ואני עדיין העפתי בו מבטים
חטופים מדי פעם.
"הדבר הכי טוב בזה, זה שלא יהיה לנו ריצת אלפיים היום",
"אז יהיה לכם מחר",
"אבל לא יהיה היום".
    הם חזרו לשתוק ולא אמרו דבר. הילד, שמראהו הצעיר הפתיע
אותי, משום מה המשיך להסתכל בעננים, ואחיו המשיך להסתכל על
הדרך. אנחנו נכנסים כעת לרחוב אז"ר, וזאת אומרת שאנחנו מתקרבים
לתיכונים. הילד שלידי הסיט את עיניו מהחלון, ודניאל, אחיו,
בהתאמה למהלכיו של אחיו, הסיט את עיניו לעבר החלון על מנת
לראות את השמיים. לאחר מכן הוא הוריד את מבטו ואמר: "צדקת,
יירד היום גשם".