השעמום אפף את כל העיירה. אנשים לא עשו שום דבר. הלכו או
ישבו, הכל נראה ונתן הרגשה של אותו דבר. הציפורים כבר לא צייצו
בבוקר, הכלבים לא רדפו אחרי חתולים והטל  כבר הפסיק לרדת בבוא
השמש. אישה אחת ישבה על עדן החלון והסתכלה בבוקרים הולכים
ובאים. נכנסים ויוצאים מהסלון. גם אנשים פשוטים שאינם בוקרים
נכנסו אל הסלון. רצו לעשות רושם. היא סקרה בעיניה את השוק. היו
גברים גבוהים, והיו גברים נמוכים. היו גברים חסונים, והיו
גברים רפויים. שוק נרחב מאוד. ילדים רצו להם מתחת לחלונה של
האישה. ניסו לתת הצצה קטנה אל תוך חלונה, או מחשופה. כך או כך,
ההרגשה הייתה זהה. בוקר ניגש אל האישה. הם מדברים קצת ואז
הבוקר הולך לו לדרכו.
    את האישה הזו לא ביקרו בוקרים הרבה זמן. מדי פעם גברים,
אבל לא בוקרים. העסקים חלשים לאחרונה, אבל זה לא מפריע לה
לרבוץ כל היום על עדן החלון. מקצוע היא לא למדה, לאימא היא לא
הקשיבה, כבר מגיל קטן את גורלה היא חרצה. מתחילת היום ועד
לחשכת השמש היא יושבת לה שם. מדי פעם שותה שיכר, מדי פעם אוכלת
פרוסת לחם. ילדים אין לה. משפחה אין לה. הם מתכחשים לה. כבר
בפעם הראשונה שהיא מעדה, הם גיבשו דעה עליה. לאחר מספר נפילות
היא נזרקה לרחובות.
    לעזוב היא לא רצתה, אך כבודה האידיוט לא היה מוכן לבקש
סליחה. נתנה לה האפשרות לבקש אותה. אך היא לא לקחה את ההזדמנות
ולא ניצלה את מה שהיה צריך לנצל. היא חשבה לעצמה שהיא תצליח
בגדול ואז תראה לכולם. היא תראה להם שהיא תצא גדולה למרות
בורותה. היא תהייה מישהי גדולה. הוריה ידעו את הסוף מראש, אימא
הייתה כך גם כן, אבל אז אביה בא ועזר לאימה לצאת מן המצב. אף
אבא לבתה לא נראה באופק.
    יחד עם השנים, גם היופי הולך. והיא, היא בשלה. יושבת לה
עדיין על אותו חלון, עם אותו המבט, העיניים הזדקנו מעט, ועכשיו
באמת אין לה משפחה. היא מסתכלת על האנשים שנוסעים להם באוטו
מוביל החדש. הגברים מחזירים לה מבט. כמו כן גפ הנשים הצעירות
שיושבות לידם. צעיר עובר ליד חלונה, והיא חושבת לעצמה: "מי
ירצה זונה זקנה".