הכל התחיל עם החבר שלי בגיל שש עשרה, לירון.
היינו מאושרים נורא ביחד
כולם הסתכלו עלינו במבט כזה של "יא בני זונות, אתם שידוך מושלם
ואנחנו בחיים לא נמצא מישהו שאפילו חצי מתאים לנו" כל הזמן.
מבט כזה של קנאה וחמימות כי אנחנו ממש חמודים, ואז מבט רצחני
מאותה סיבה.
בכל הזדמנות שהייתה לנו הוא היה בא אליי הביתה.
לא היו לי אחים שגרו בבית (אחי הגדול כבר היה נשוי) וההורים
הרבו לטוס ולטייל.
כן, היינו זוג מאושר.
או, שמא?..

הכל התחיל במסיבה של חבר לשעבר של החברה לשעבר של ידיד שלי,
כשכולנו הקפצנו בסבבה טקילות ולירון ישב עם הוודקה שלו.
הייתי היחידה שידעה להכין פונץ' והייתי צריכה לרוץ למטבח
ולהכין. הגעתי לסלון עם כוס פונץ' מהול 'קלות', והתיישבתי על
ברכיו של לירון.
שתינו, נהנו, רקדנו, היה ענק.
כשהתעוררתי, היה כבר האפטר של המסיבה, התחיל להתייבש, ואנשים
התחילו להתעלף בסלון. הלכתי וחיפשתי את לירון.
מצאתי אותו מוריד וודקה במטבח. התחלתי לחשוד כבר, מה החבר שלי
אלכוהוליסט?
תמיד תמיד תמיד כשהייתה וודקה בנמצא הוא היה שם.
אני זוכרת שהוא חיסל שלושה בקבוקי אבסולוט בלי לעפעף בכלל.
עזרתי לו לקום מריצפת המטבח.
התהלכנו יחד אליי הביתה, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. ההורים
שלי לא היו ואמרתי לו שהוא יכול להתנחל אצלי. השכבתי אותו על
הספה והלכתי לישון.

מוקדם לפנות בוקר כשעוד היה חשוך בחוץ התעוררתי למשמע צעדים
מהמטבח- הלכתי עם מחבט טניס ביד (לא היה לי מחבט בייסבול) כדי
לברר אם זה החבר המוטרף שלי שוב, או שזה גנב.
לא ידעתי באיזה מהמקרים להוריד לו ת'מחבט על הראש.
הייתי בהאנגאובר רציני (עוד משהו זה שללירון לא היה מעולם
האנגאובר). התנדנדתי למטבח והדלקתי את האור.
המחשה הנגלה לעיני היה מוזר וזוועתי:
לירון ישב על הריצפה, שיערו הבהיר מבולגן ועינו הצלולות
עייפות, ולצידו חמישה בקבוקי אבסולוט ריקים.
"כמה וודקה שתית יא אלכוהוליסט??" צרחתי.
"רק כמה בקבוקים." הוא ענה, בכלל בלי נימה שיכורה בקולו.
"אתה לא שיכור?.." שאלתי בדאגה.
"הממ.. יעל, יש משהו שאני צריך לספר לך.." הוא אחז בידי. "ואם
את אוהבת אותי, את תאמיני."

"אמרתי לך שאני ילד מעבדה, נכון?" הוא התחיל. הנהנתי בראשי
לאות כן. "טוב, אז ההורים שלי היו שני מדענים.. שניסו ליצור
גזע מושלם, הם היו טיפה היטלריסטים שכאלה..
אבל בעיקרון זה היה משהו לטובת המין האנושי
זה היה ליצור נוסחה שתגרום לאנשים לפתח חסינות גבוהה יותר נגד
מחלות. אבל מה שהם גילו היה שהמדענים האחרים בפרוייקט מנסים
להפוך את הנוסחה לממשלתית כדי למכור אותה כנשק כימי להפוך
אנשים לחיילים מוצלחים יותר. ההורים שלי התנגדו לחלוטין.
אין לי מושג מה קרה להם, אחרי שהם סיפרו לי את זה הם נעלמו
במסתוריות. ברחתי מהמעבדה והמדענים עדיין בעקבותיי
אבל הפאק היחידי שמציק לי באמת ובתמים
זה שאני חי.. על וודקה."

הייתי מספיק שיכורה כדי להאמין לו. מסתבר, שבכל מקום שמוכרים
בו וודקה בארץ ובעיקרון בעולם, יש מעקב כדי לבדוק אם הוא שם.
זה למה הוא צריך כל הזמן להיות בקרבת וודקה
וככה הוא בוחר חברים
לפי וודקה.
התחלתי לבכות.
הוא לא אהב אותי- אלא את הוודקה שלי.
הוא חיבק אותי.

לפתע פרצה את הדלת משטרה. מכל כיוון נכנסו צלפים ובכל החלונות
הופיעו חברה של האפ.בי.איי, ותוך שנייה עמדנו שנינו, יעל
ולירון, מול צבא ענקי של הק.ג.ב בשילוב עם משטרה צבאית.
הם באו לקחת את לירון.
"שלא תעזו!!!" צרחתי בקול ונעמדתי מולו. "הוא בנאדם, הוא לא
נתון לשליטתכם!!" הם ניסו להתחיל לצחוק אבל בעטתי לאחד מהצלפים
בביצים ואז בזמן שרצתי לאחור עשיתי למפקד ק.ג.ב אחד אצבע
משולשת וקיללתי אותו ברוסית. חזרתי לעמוד לצידו של לירון.
הוא נעמד מולי כשהצלפים התקרבו אליי באיום.
"אל תגעו בה יא בני זונות, באתם לקחת אותי."
הסתובבתי אליו.
"לירון, מה אתה עושה?"
"אני אוהב אותך יעל, אני לא אתן להם לקחת אותך."
"אתה אוהב אותי בלי קשר לוודקה?"
הבטנו אחד לשני בעיניים והתנשקנו. שמענו משיכות אף בקהל הצבאי
הרחב. מישהו שלף ממחטה או שתיים.
"טוב תראו, אנחנו נוותר לכם הפעם" קינח סוכן אחד את אפו.
"אבל בתנאי שתסכימו לתנאי הבא:
אתם הולכים להיעלם
לקבל זהות חדשה
ולהופיע בשבילנו בטלנובלה ישראלית חדשה כדי להכניס כספי
מחקר."
הבטנו אחד בשני.
"ישלמו לנו?" שאלתי.
"בוודקה?" לירון הוסיף.
התנאי התקבל בקלות.

אתם תראו אנחנו נהיה ענקיים.
אבל אני מנסה לגמול את לירון מוודקה, זה הרגל זוועתי.