כבר יום שלם, יום שלם שהוא שוכב כאן לצידי, בכלא הנורא, ואני
לא יודע עליו דבר, וזה דיי מוזר אני חושב, כי כשרואים אדם לידך
כל כך הרבה זמן, מתחילים לדבר איתו, אני חושב.. האמת שאף פעם
לא היו לי הרבה חברים, אז אני לא ממש בטוח שזה מה שעושים...
אבל האמת שלא ממש רציתי לדבר איתו, אבל הוא סתם ישב שם, מחייך,
מביט בקיר, לפעמים בחלון, כשקיבל את ארוחותיו הודה בנימוס
למגיש, כשהגיע הזמן לקבל את הזריקה הושיט את ידו ופניו מאירות,
הוא באמת היה מוזר... אני לא יודע איך אפשר לחייך בבור הענק
שאנו שוכבים בו, כל כך חשוך... כל כך נורא... כואב...

כאב לי, הכל כואב לי, ובעיקר הלב, ואני בטוח שלפעמים כששמעתם
"כאב לו הלב" ראיתם זאת כצורת ביטוי לתחושה שלילית... אבל הוא
באמת כאב, דוקר כאילו נהנה להשתעשע בתשוקותיי לקץ.. הוא פועם
באיטיות, כאילו מכין אותי שהוא יאט ויאט עוד מעט ידעך ויפסיק
לחלוטין.. והאמת שחיכיתי שזה יקרה, בהתחלה פחדתי, אבל עכשיו,
טובע בכאב חיי המתנתי בציפיה, מייחל ליום שהבור יסגור עלי וסוף
סוף אזכה בשלווה..

רון, קוראים לו רון, זאת גיליתי ביום השלישי מאז שהגיע לחדרי,
האמת ששמעתי את הרופא משוחח איתו, קורא לו בשמו ומסביר לו את
הטיפולים שיצטרך לעבור באותו היום, הרופא ניסה לחייך, אבל אני
הכרתי את החיוכים של הרופאים, זה מן התעקמות של הפה, שמאחוריה
מסתתרים רחמים, עייפות ומעט רצון לחזור לאופטימיות.. אבל רון
קיבל זאת באהבה, הבטתי בו וראיתי כמה כוח שאב מהחיוך המאולץ של
דוקטור אלישע, אני חושב שאפלת החדר התחלפה לכתום זוהר מהחיוך
הענק שנדבק לרון על הפנים.

ביום החמישי כבר התחלתי לשנוא אותו, החיוך הזה שהיה דבוק לו
לפרצוף, האמת שהשנאה שלי התחילה בבוקר אותו יום, הוא חזר, לבוש
בחלוק לבן עם ציורים קטנים וטיפשיים של עלים כחולים שהכריחו
אותנו ללבוש כאן, הוא העביר את ידו על ראשו הקרח, צלע את דרכו
אל מיטתו והביט בי לרגע, טפח על קרחתו החדשה בחיוך ואמר:
"נחמד, אה?".

ביום השביעי הגעתי למסקנה שהוא פשוט מעצבן, הוא צלע אל
השירותים, מביט בי בחיוך קורן, אפילו זמזם כשהוא עסק שם
בענייניו...
שמתי את כפות ידיי על אוזניי, לא רציתי לשמוע את הזמזום המזייף
שלו, הייתה לי בחילה פתאום, רכנתי לדלי לידי ופלטתי את הפרוסה
עם קוטג' המעוכלת שאכלתי לארוחת צהריים, ג'ניה, האחות הראשית
הציצה : "הכל בסדר מר כהן?".
הנהנתי וניגבתי את פי עם מטפחת: "זה בגלל התרופות" היא ניגשה
והרימה את הדלי, הנהנתי שוב, רציתי לומר שזה בגלל השותף המחליא
שלי, שמחייך וצחוק כל הזמן, ושמזמזם את הנעימה של איזו סדרה
מפגרת שהייתה לפני איזה חמש שנים בזמן שהוא מחרבן..
היא יצאה עם הדלי, ואני הסתובבתי לקיר.

למחרת כשהתעוררתי רון נעלם, הבטתי לצדדים מבולבל, ותהיתי
לגורלו, לפחות יהיה לי קצת שקט... בטח יצא לטיול הבוקר שלו,
דמיינתי אותו מקפץ בין הציפורים המצייצות ותופס פרפרים ברשת,
חייכתי על המחשבה המטופשת על ידידי האופטימי לחדר..
לאחר כמה שעות כבר התחלתי לדאוג, רציתי לשאול את ג'ניה, אבל
היא התרוצצה עסוקה ואני הייתי עוד עייף מההקרנות של אתמול ולא
ניסיתי לתפוס אותה.

למחרת בערב, כששתיתי את המיץ הירוק והמבחיל שקיבלתי כל יומיים,
לפתע שמעתי טפיחות רגליים והרבה מלמולים, ראיתי בזווית העין
שהרופאים מובילים מיטה אל החדר הסמוך, שהיה קרוב יותר לעמדת
האחיות, איכשהו ידעתי שזה רון.
אחרי שהם הסתובבו קצת בחדר ויצאו, החלטתי לבדוק, קמתי בכבדות,
דבר שלא עשיתי כבר שלושה ימים ורון צריך להעריך שאני קם
בשבילו, ולא בדיוק בשבילו... זה לא שהוא מעניין אותי... הרי
אני סתם קצת סקרן...באמת...סתם להציץ.. לחלץ עצמות.. לא קמתי
מהמיטה הרבה זמן...
ניגשתי, ובהליכה איטית הצצתי לחדר, רון שכב, עיניים חצי
עצומות, בוהה בתקרה, שום חיוך עכשיו, הא רון? ראיתי חתך גדול
על קרקפתו,שהוסתר מאחורי תחבושת לבנה הוא התנשם בכבדות, ונאנח
מדיי פעם, אנחות ארוכות וחלשות, כשראיתי את החתך המוסתר ליבי
החסיר פעימה, והלב החלש שלי לא החסיר פעימה הרבה זמן.

ניגשתי אליו והוא הביט בי בעיניים מזוגגות, ויכולתי להישבע
שראיתי ניצוץ של חיוך, התמלאתי כעס, לא האמנתי שהוא עבר עכשיו
ניתוח להוצאת גידול מהראש והוא מחייך ככה... פניתי ממנו ויצאתי
מהחדר במהירות, לא ממש מהירות.. כי הייתי חלש, אבל מספיק מהר
בשבילי..

בימים שלאחר מכן ניגשתי אל חדרו עוד כמה פעמים, הוא התאושש,
כבר התיישב במיטה, והחיוך עדיין תקוע שם, מתרחב מיום ליום, פעם
הבאתי לו מים ופעם אפילו הגנבתי לו שוקולד מהקפיטריה, שהיה
אסור לו לאכול, אבל הוא כל כך האיר, ואני הסתגרתי בחדרי החשוך
והמכאיב והרהרתי באור שבקע ממנו.
גם שמעתי עליו קצת, היה נשוי, ואישתו עזבה עם איזה בנקאי, אין
משפחה, עקרונית הוא גר בצפון, וחבריו לא יכולים לבוא לבקר אותו
במקום כל כך רחוק... לפחות עד שיתאושש מהניתוח..

עדיין כעסתי, לא אהבתי את החיוכים שלו, אבל ריחמתי עליו,
בודד... יש אנשים כמוני שאוהבים את הבדידות שלהם, אני חושב
שהוא פשוט לומד ממנה... לפעמים כשהוא לא ראה, הייתי מציץ בו
מחדר אחר, בודק אם הוא מחייך גם כשהוא לבד, והוא המשיך לנצנץ
ולזהור באופן כזה מרגיז גם כשאיש לא היה נוכח בחדר.

אני התעטפתי באפלה שלי, שנאתי את האחיות שבאו עם הזריקות,
ושנאתי את הרופאים עם העצות והשאלות, שנאתי את התרופות, את
ההקרנות ואת הקרחת המבהיקה שעל ראשי, את החתך על בטני... שנאתי
את הכותונת ואת החדר ואת המיטה, האור של השמש סנוור אותי
מהחלון והזעתי... רק חיכיתי לקץ... רק לפעמים באתי לבדוק מה עם
רון, לבדוק אם החיוך הזה עדיין דבוק לו על הפרצוף...

ביום שהשתחררתי ג'ניה לחצה את ידי בחום ואני חייכתי חיוך נבוך:
"שתהיה בריא" היא אמרה, ראיתי בעיניה שהיא אומרת- עשית זאת.
הנורא מכל עבר... קמתי ושמתי את כובעי, ארזתי את מברשת השיניים
וכלי הרחצה ושמתי את החליפה החומה איתה הגעתי לכאן, צעדתי
צעדים מהססים ונגעתי קלות בבטני הבוערת, משם הוסר הגידול.
קיבלתי רשימה של לוח זמנים מתי להגיע לקבל טיפול, לפני שיצאתי,
ניגשתי לחדרו של רון, הוא היה מחובר למכשיר שבדק את דפיקות
ליבו, שהיו חלשות וקצובות, כבר לא כל כך כעסתי כשראיתי את
עיניו הצוחקות, למרות שנראו כבויות יותר מבעבר...
"להתראות רון" אמרתי: "אני מקווה שתהיה בריא".
הוא התנשם קלות ואמר בקול צלול להפליא: "תזכור איזו מתנה
קיבלת, תנצל אותה, ידידי".
לחצתי את ידו בחום, והרגשתי נפלא, הקלה עצומה, החלטתי שאחזור
לבקר אותו, כל יום, אולי באמת נוכל להיות חברים... אני חושב
שכל הכעס והשנאה שהוצאתי על האופטימיות שלו... זה מה שהציל
אותי... נשארתי בחיים...

לאחר שבועיים עליתי לקברו של רון, החלטתי לשים פרחים, אדומים
וצהובים, מה שהתאים לו מאוד.. כשעמדתי מעל קברו מביט בעפר
הטרי, בפעם הראשונה זה שנתיים נהניתי מאורה החמים והמלטף של
השמש, עד כמה יפה היא שירת הציפורים, מביאה איתה זכרונות
עמומים של משחקים וטיולים במושב בו גדלתי.

ישבתי שם, אולי שעתיים, מביט בעולם החדש מול עיני, חייכתי חיוך
רחב שהייתם רואים רק על פניו של רון וקמתי, יש לי ארבע זריקות
לקבל היום.