'אהבה, שנאה, תעזוב אותי בשקט! הגבול הוא דק והמפה הלכה
לאיבוד!'.
הוא רק ישב שם, עם חיוך אדיש עד תאוב, והתבונן בי. 'את חייבת
להיות כל כך פאסימית תמיד? המחשבה שמישהו יעשה משהו טוב
בשבילך, יפגין אדיבות או חיבה כלפייך מצמררת אותך עד כדי כך?'
שאל לבסוף והמשיך לחייך, כאילו נתן לי מתנה או משהו כזה. הבטתי
בו, צרחתי עליו, הרבצתי לו, רצחתי אותו אלף פעמים, במוחי. לא
עניתי.
הסתובבתי לחלון וכעסתי על כך שאפשרתי לשיחה להפוך לדיאלוג מאוס
מתוך 'היפים והאמיצים' או דומותיה. לא מתאים לי.
'תרגע בסדר?! אל תתיימר להכיר אותי, זה מעבר ליכולות שלך'.
'אני צודק, אם לא הייתי צודק לא היית מתעצבנת'.
שוב הדיוק החולני הזה, והחיוך, אוף! אני שונאת שאנשים מצליחים
לקרוא אותי ככה.
'אתה לא צודק, אתה באשליות, קשה לך לקבל שיש אנשים עם דעות
שונות משלך. בוקר טוב! תתעורר. לא כולם רואים את החיים דרך
משקפיים ורודות!'. כעסתי על עצמי על הדימוי המפגר. אני בדרך
כלל יותר שנונה מזה. 'כאן בחוץ, בעולם האמיתי, אנשים עוזבים
ומקללים ומזיינים את האחיות של החברות הכי טובות, אז אל תזיין
לי את השכל על אדיבות שמפחידה אותי. קודם כל שיפגינו אדיבות
כלפי, אחר כך נדבר על אם זה מפחיד אותי או לא!' הטחתי נגדו.
'היו אדיבים כלפיך.' הוא צדק, אני שונאת אותו כשהוא צודק.
'זרקת כל אחד מהם.' הוא שוב עשה את זה.
'את המפגרים שמתייחסים אלייך כמו חרא את שומרת.' עכשיו הוא
הגזים. הנה רצח אלף ואחד.
'למה אתה עוד כאן?'
'לא תפטרי ממני כל כך בקלות.'
'רק שתדע שאת אלה שאני לא רוצה- אני זורקת. אלה שאני רוצה
הולכים לבד.'
'נו באמת, את מי מהמטומטמים שהיו לך כבר רצית?'
'אותך!' קפצתי עליו בנשיקות וחיבוקים. התחלתי לפתוח לו את
כפתורי החולצה.
'אל תהי מגוחכת!' הוא הדף אותי ממנו למיטה, וסיים בזריקת כרית
ישר לפרצוף, חזק.
הוא קם כפתר את חולצתו ופנה לדלת. עדיין עם אותו חיוך מעצבן.
'לי יש דייט, יונתן פוגש אותי בבית הקפה בעוד חמש דקות.'
'אמרתי או לא אמרתי שמי שאני רוצה- עוזב אותי?'
הוא גלגל עיניים ויצא לדרכו.
ניסיתי להבין את אמא שלי, איך זה שכשאני מבקשת מחשב חדש, או
נעלי התעמלות, זה תמיד לוקח לה שנה וחצי עד שזה קורה, ואלו עוד
דברים חשובים.
אבל לפרץ של בדידות בגיל שלוש כשביקשתי אחות קטנה- לזה היא
הקשיבה. וגם אז יצא לה בן!
טוב, לפחות הוא הומו, מגיע לה.