בערב ישבתי בבית מול המחשב, מדבר עם חברים באייסיקיו כשלפתע כל
האורות בבית הבהבו לכמה שניות ואז נכבו. הייתי לבד בבית,
ההורים שלי היו אצל חברים שלהם. ירדתי למרתף בשביל לבדוק מה לא
בסדר עם החשמל (כן, כן, בית 3 קומות פלוס מרתף וגג רק שלנו...
אנחנו גרים באיזה מושב של עשירים). כשהייתי למטה נזכרתי שאין
לי שום פנס או נר אז עליתי למעלה שוב. והפעם כשעליתי כבר היה
אור, ועוד איזה אור! מן החלון פרץ אור לבן בוהק שסינוור אותי
כל כך שלא יכולתי להסתכל לכיוונו. לא ידעתי מה לעשות אז פשוט
נשארתי במקום ואחרי כמה שניות האור נעלם וכל המכשירים בבית
קיבלו חיים מחדש, המנורות נדלקו והוידיאו התחיל לעשות רעשים.
רצתי החוצה, כבר שמעתי פעם סיפורים על דברים כאלה, אני די בטוח
שאני יודע מה זה היה, זאת הייתה חללית ובתוכה היו חייזרים
ירוקים קטנים!!! רצתי לחצר הגדולה מאוד שלנו (3 דונם) והדשא
היה חרוך והעלה עשן. הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי איש זקן,
צנום, רזה ולבן מאוד שוכב על הרצפה. רצתי אליו, הוא נראה מחוסר
הכרה, תפסתי אותו וסחבתי אותו לבית. נגעלתי לגעת בו אבל אם לא
הייתי עושה את זה אז השכנים היו מתחילים לשאול שאלות. בבית הוא
התעורר ואמר משהו שלא הבנתי, שאלתי אותו מה הוא אמר והוא ענה
לי "אתה מדבר עברית!".
"כן, אני יודע שאני מדבר עברית, אבל מי אתה ומה היה הדבר הזה
בחוץ?"
"מים, אני רוצה מים!", בסדר, אז הלכתי להביא לו מים. חזרתי עם
המים והוא לקח לגימה ארוכה.
"איפה אני נמצא?" הוא שאל.
"בבית משפחת הולצמן" עניתי.
"הולצמן?! גם אני הולצמן, יהודה הולצמן!"
"יהודה הולצמן? לסבא שלי קראו יהודה הולצמן" אמרתי.
"אני חושב שאני מבין," הוא אמר "הם החזירו אותי למשפחה שלי...
אחרי כל כך הרבה שנים..."
"מה?!"
"לאבא שלך קוראים משה?" הוא שאל.
"כן, איך ידעת?"
"אני סבך" הוא אמר.
"אין סיכוי, סבא שלי מת בשואה"
"שואה?"
"כן, השואה"
"באיזו שנה אני נמצא?" שאל הזקן.
"אתה נמצא בישראל, שנת 2002"
הזקן מלמל משהו בשפה מוזרה שנשמעה כמו גרמנית ואז שאל "מה זאת
השואה?"
"נו, אתה לא יודע מה זה שואה? זה במלחמת העולם השניה שהגרמנים
הרגו את היהודים"
"הרגו? אני מתתי בשואה? אבל אני נמצא פה עכשיו" אמר "כמה
יהודים הרגו הגרמנים?"
"שישה מיליון יהודים"
"שב בבקשה נכדי, יש לי הרבה לספר לך" ביקש הזקן.
"תראה, אני לא הנכד שלך! ואני לא יודע מה אתה רוצה! אם אתה
רוצה אז תספר לי מאיפה באת ומה היה הדבר הזה בחוץ!" צעקתי.
"הכל התחיל עוד בשנת 1938, הם נחתו בגרמניה ורצו להכיר אותנו"
"מי הם? על מי אתה מדבר?"
"עליהם, על האחרים, היצורים מהכוכב האחר" אמר " היטלר תקע להם
סכין בגב, הם רצו להחליף טכנולוגיה תמורת מידע אתה מבין? היטלר
אמר שהוא מסכים ורימה אותם"
"אני לא מבין, תסביר לי לאט"
"הם נחתו בגרמניה בשנת 1938 כדי להחליף טכנולוגיה משלהם במידע
על הכוכב שלנו ועל ההיסטוריה של המין שלנו," הוא הסביר " הם
פנו להיטלר והוא עשה איתם הסכם, הוא ביקש דגימה מהטכנולוגיה
שלהם והם נתנו לו. הוא אמר שהוא רוצה לבדוק אם העסק הזה משתלם
לו והוא יבדוק את הטכנולוגיה, הם אמרו שהם יחזרו שנה מאוחר
יותר. כעת היה להיטלר יתרון על כל מדינה אחרת והוא היה מוכן
לפתוח במלחמה ברגע שהמדענים שלו יחקרו את הטכנולוגיה וישתמשו
בה כדי להכין נשקים ומכשירי ריגול מתקדמים. היטלר בחר לחכות עד
שהם יגמרו לחקור ואז הוא יפתח במלחמה, אולם העוזרים שלו היו
סבורים שהמלחמה צריכה להיפתח מיד ללא דיחוי. בסופו של דבר
היטלר נכנע לשכנועי היועצים ופתח במלחמה ללא הטכנולוגיה, הוא
שיער שהחוקרים יצליחו להכין לו נשקים במהלך המלחמה. החודשים
עברו והמדענים לא הצליחו לפתח כלום, האחרים הגיעו כעבור שנה
כמו שהבטיחו ודרשו ממנו תשובה, היטלר שהיה במצב לא נעים הצליח
לתחמן אותם כדי שיתנו לו עוד זמן להחליט. כעת הוא החליט
שהתהליך חייב לתפוס תאוצה ובגלל שנאתו ליהודים קבע שהמדענים
יעשו עליהם את הניסויים הדרושים לפיתוח הטכנולוגיה. הם סגרו את
היהודים בגטאות ושם ביצעו את הניסויים שלהם, ניסויים מחרידים
ונוראיים..." הבחנתי ברעד קל בידיו של הזקן והלכתי להביא לו
עוד מים, הוא המשיך "ניסויים... הם לקחו אותנו והפעילו
מכשירים... אני זוכר שראיתי אנשים יוצאים מחדר הבדיקות מעוותים
בכל הגוף ולפעמים קטועי איברים... בדיקות נוראיות, בדיקות
איומות... בינתיים המלחמה התחזקה ומדינות רבות הצטרפו אליה.
בכל פעם שהאחרים חזרו היטלר הצליח להשיג עוד זמן, האחרים לא
ידעו שהוא מנסה לעבוד עליהם ולפתח את הטכנולוגיה בעצמו. השנים
עברו והנה שנת 1944, לאחר עינויים רבים של היהודים הצליחו
המדענים לפתח דבר שקראו לו 'לוחמי פו', אלו כדורים קטנים
שיכולים להתעלות על כוח המשיכה ולרחף באויר, הם יכלו להגיע
למהירות עצומה בטיסה והגרמנים השתמשו בהם כדי לאסוף מידע
מארצות אויבות, הכדורים היו זוהרים כך שמי שראה אותם היה בטוח
שהסתנוור מהשמש או מאיזה פנס. דבר אחד הגרמנים לא ידעו,
לטכנולוגיה היה מוצמד משדר שגילה מתי השתמשו בה, הגרמנים שניסו
להעתיק את הטכנולוגיה אחת לאחת בנו את 'לוחמי פו' עם המשדרים
מכיוון שלא ידעו מה מטרתם. האחרים גילו מיד עם הפעלת 'לוחמי
פו' שהגרמנים מנסים לרמות אותם והגיעו לביקור. האחרים גילו הכל
על החוקרים ועל היהודים והענישו את הגרמנים בכך ששלחו רובוטים
לעזרת הרוסים."
" והרוסים ידעו מזה?"
" כל היופי הוא שלרוסים לא היה מושג, הרובוטים נראו בדיוק
כמוהם ואפילו עם אותם המדים, האחרים שלחו אותם ישר לשדה הקרב
ולקחו אותם עם סיום הקרב, הרוסים לא ידעו דבר. בנוסף לכך,
האחרים לקחו את כולנו, את כל היהודים בגטאות, הם לקחו אותנו
בכלי התחבורה שלהם והחליטו להשאיר מספר קטן מאיתנו על כדור
הארץ לאחר ששינו להם את הזיכרון וגרמו להם לחשוב שכל מי שנלקח
נרצח ע"י הגרמנים. אותנו הם התכוונו להשאיר על הרכב שלהם עד
שנמות אבל אני הצלחתי להתחמק, לפני כמה ימים מצאתי רובה שיורה
קרניים אדומות כלשהן ואיימתי עליהם שיחזירו אותי ולכאן
הגעתי."
" סיפור יפה אבל איך אתה מסביר את מחנות ההשמדה?" שאלתי אותו.
" הגרמנים בנו את המחנות בשביל לשרוף את המעטים שמתו במהלך
הניסויים, בשביל שאף אחד לא ידע מזה, הם רצו להסתיר ראיות וזה
התאים בדיוק לסיפור של הניצולים שהוכנס להם לראש הזיכרון של
הרצח של שישה מיליון יהודים. אביך הוא אחד מהניצולים ואני
סבך"
" ומה קרה להיטלר?"
" הם הרגו אותו וביימו את זה כדי שיראה כהתאבדות" הוא ענה לי.
"אז לא מתו שישה מיליון יהודים בזמן המלחמה?"
"לפי מיטב ידיעתי נפטרו רק כארבעים אלף כתוצאה מהניסויים, כל
השאר נלקחו ע"י האחרים"
" ואתה היחיד שברח מהם? מהאחרים?"
" כך אני סבור"
" שמע סבאל'ה, סיפור יפה אבל אני מבקש ממך עכשיו לצאת מהבית
שלי"
" לא! אני סבא שלך!" צעק.
" תצא החוצה אדוני!" דיברתי בתוקף.
" איפה הוריך? הם יאמינו לי!"
ניגשתי לדלת ופתחתי אותה אח"כ ניגשתי לזקן ותפסתי אותו בחולצה
ומשכתי אותו החוצה, כשהיינו על סף הדלת הוא התפרץ " תקשיב! אני
לא עברתי שנים של עינויים אצל הגרמנים ועוד יובל בכלי תחבורה
סגור בתוך חדרון קטן אצל האחרים בשביל שאתה תזרוק אותי! סוף
סוף ניתנה לי ההזדמנות מחדש! ואתה זורק לי אותה?! עכשיו כשאני
כבר מבוגר אני יכול להתחיל לחיות כמו שצריך! אני רוצה לחיות!"
הוא שלף מכיסו מה שנראה כאקדח לייזר והחל לירות כמו משוגע לכל
הכיוונים, תפסתי אותו וסובבתי את פרק ידו, לזקן הזה היה יותר
כוח ממה שנראה והמאבק נמשך מספר דקות עד שתפסתי את האקדח
ויריתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.