"הלילה כבר לא אוכל להרדם", חשבתי לעצמי. לפני כמה רגעים שמעתי
חתול מיילל. ואני, מאז ומתמיד אהבתי להקשיב לשירת החתול,
ובמיוחד בלילה.  אני יוצא החוצה כעת, אולי אוכל למצוא את הזמר

המהולל...

 הרחוב ריק וכל החנויות סגורות כעת. רק הבוקר, כשיצאתי לקנות
מצרכים במכולת, הרחוב היה סואן והומה אדם, ועכשיו כולם ישנים
בביתם. מלבדי, אני הרי מחפש חתול מיילל.
 אני שומע אותו שוב ומתחיל ללכת לכיוון ממנו באות היללות,
יללות חנוקות, עצובות. לפתע ליבי מתמלא עצב גדול, אני מתיישב
על המדרכה הקרה, ופותח בבכי חרישי.  "מיאו, מיאו", אני שומע
פתאום, הנה החתול, וזה הוא שמצא אותי! חתול שחור עם עיניים
מבריקות, שנראות עמוקות כבור ללא תחתית.

 אני מרגיש שאני נופל לתוך עיני החתול, תחושה נוראית של פחד
ממלאת אותי.

 החתול מחכך את גופו ברגלי, ומגרגר בהנאה. "מה אתה עושה בחוץ
בשעה כה מאוחרת", שואל אותי החתול. "אני לא בטוח", אני עונה.
היתכן שחתול דיבר עימי, או שמא העייפות מתחילה לתת אותותיה?
"בוא אחרי", אומר החתול ומתחיל ללכת. אני ממהר לעקוב אחריו,
עדיין מקווה לשמוע את זמרתו.

 לאחר שעה קלה אנו מגיעים אל שערי העיר. "לא אוכל להמשיך איתך
אל מעבר לשער, את המשך הדרך תעשה בעצמך." ובאומרו זאת הוא
נעלם.
ליבי התמלא חששות. "איך אוכל לעזוב ככה את העיר, את חיי, בשביל
ללכת בדרך שאני לא מכיר?", שאלות רבות הציפו את ראשי והחלטתי
שעלי למצוא תשובות, אז יצאתי לדרך.

 ברגע שיצאתי כבר לא יכולתי לחזור לעולם. אני כבר אפילו לא
זוכר למה קמתי מהמיטה באותו לילה.