הוא הסתער מעל גופי, רכן והתנשף, מקומר וכעור. לא הבטתי בפניו,
היו אלה פני החטא. ואני אהבתי אותם. עמוק בתוכי הוא שלט עלי.
מתפרס על כל הפנימיות שבי, יוצר בגופי חדווה וצעירות. פטמותי
המזדקרות מתחננות לשפתיו האלוהיות, שיעשו בהן מעשי כשפים. כף
ידו הייתה חפונה בכף ידי, אחז בה חזק עד שהדם לא הגיע. גלים
עולים ויורדים הסבו עונג לביטני, השופעת ברוך השם, מאז הלידה
של גיל.
כשגמרנו היינו עייפים. הוא נרדם במהירות, אני לא. גופי התעורר
והתמלא בעירה משונה, עיקצוצים מילאו את כולי מכף רגל ועד ראש.
בתחילה חשבתי שזה התוצאה של זיון נהדר. לפתע חשתי בחילה אימתית
והבנתי שאין קשר ולו חצי קשר לזיון המוצלח. נשמתי עמוק לראותיי
אבל החדר היה מחניק, וסגר עלי. לבשתי חולצה וקמתי מהמיטה.
פתחתי חלון. והבטתי לבריכה מתחת לחדר. ילדים שיחקו בכדור. אישה
שמנה ישבה על שפת הבריכה וטבלה את רגלייה במים. זוג מאוהב חבוק
עמד במים מנותק מכל הנעשה סביבו. הבחילה עברה. נרגעתי. נכנסתי
חזרה למיטה ונצמדתי לאמיר. היו לו ריח מהפנט של זיעה הניגרה
ממעשי אהבהבים. אהבתי את ריחו. עם גידי זה היה שונה. הסקס
והאחרי. היינו שוכבים במיטה, גידי היה מצית סיגרייה ולוגם
בירה. ואז תוקע גראפס קולני שחתך את כל תחושת הרומנטיקה שצפה
בחדר. הגראפס הקולני הזה היה כמאין סימן לזהו זה ניגמר- עשו לך
טובה, עכשיו לכי לבשל איזה אורז עם רוטב, או אולי עוף בלימון.
אל תהיי כאן יותר כי הוא גמר. לאט לאט הזיונים פחתו, לאט לאט
גם הפסקנו לדבר, לאט לאט גידי נעלם מחיי. לאט לאט שרי נכנסה
לחייו ותפסה את מקומי, והופס סיימנו 20 שנה.
הבטתי באמיר. נשימותיו היו עמוקות, פניו שלוות, פיו פתוח כמהה
רפוי. נראה שהפליג בנהרות שהסבו לו אושר אחרי נהרותי המתפרצים
שלי. ליבי התמלא ברגש אימהי שאת מקורו לא הבנתי.
יותר מאוחר הלכנו יד ביד לאורך הבריכה. "אני חייב לצלצל למיכל
היא בטח דואגת" לעיתים משפט אחד יומיומי פשוט ושיגרתי יכול
להוציא אותך מדעתך. הפלאפון נשלף מהתיק, והוא במהירות מנוסה
מחייג לאישתו. כנראה שענתה לו, כי לעצמו לא היה מדבר. אני
הייתי כבר סתם עוד מישהי ההולכת לצידו. אפסית צידית, רקע
לתמונה של חייו. הוא דיבר אלייה ברוך, לא שמעתי את הרוך הזה
בקולו כשדיבר אלי, ובכל זאת הוא טען שהוא מאוהב בי יותר מי בה.
היא כדבריו הייתה אהבה ישנה, המעניקה בטחון בשעות הערב, הנותנת
יד בשעת צרה ואוזניים לפורקן המינימלי מהיום העמוס. "מינימלי,
את שומעת, רק מהרגל, מצורך ותו לא" כשראה אותי לא דיבר, רק
נישק חייך, דיבר על געגועיו והגענו למלון. בתי מלונות היו
הבתים לאהבה שלנו.
כשרכבו עמד ליד ביתי הוא חייך חיוך עצוב. "אתה חוזר למיכל?"
שאלתי שאלה רטורית, כוונה מטופשת- שוב להעצים את הפגיעה. הוא
חייך והנהן בראשו. "טוב לך עם זה?" עקצתי קצת. הבעת פניו נהפכה
רצינית עד כועסת. חשתי את הבחילה ממקודם. "זה לא קל את יודעת,
את לא נשואה, את פרפר חופשי" הוא ליטף קליל את שערותי. "אני גם
האישה השנייה, האופצייה השנייה, הזיון השני, האהבה השנייה-
בהכל שנייה" אמרתי ביובש ובטון המסמן על שחיקות. "אל תראי את
זה ככה גלינקה, את יודעת טוב כמה שאני אוהב אותך" עיניו הבריקו
ומבט שובבי נצץ בחדווה מהן. "זה לא עוזר כשאני שוכבת בלילה
לבד, ואתה שוכב לצד אישתך" הוא נסע, מיכל חיכתה. שתחכה הזונה
חשבתי לעצמי, שתחכה, למה אני תמיד זו שמחכה?
נכנסתי הביתה, טולי התחכך ברגליי, התכופפתי וליטפתי את החתול.
הוא גירגר. "הוא חזר למיכל" סיפרתי לחתול. והחתול הביט בי במבט
תוחכה האומר: "מה לעשות, את ידעת שהגבר שלך הוא נשואי...."
"מחר אני אסיים את זה" שיתפתי את טולי במחשבותי. ושוב המבט הלא
מאמין שלו שאומר:" כבר חצי שנה כל פעם את אומרת לי את זה, אבל
עוד אפילו פעם אחת לא יישמת באמת, אז תפסיקי לבלבל במוח ושימי
לי קאט - לי בצלוחית, תודה!..."..." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.