כולם חשבו שהיא תמימה, ונחמדה, ונראית כמו סרט מצוייר, אבל היא
רצתה יותר מזה- זה לא סיפק אותה, למרות שכולם אהבו אותה. או
שאולי "אהבו" זאת לא המילה הנכונה- היא פשוט הייתה שם, ברקע,
בלתי מזיקה בעליל, אולי התרגלו זאת המילה הנכונה. כן, זאת
המילה.
אבל היא לא רצתה שיתרגלו, היא רצתה שיבינו, למרות שכולם חשבו
את ההפך, ואולי אפילו היא חשבה קצת את ההפך- שהיא רצתה להישאר
סוד כמוס בפינה של החדר...
וכשכולם חשבו עליה דברים, גם היא חשבה דברים- בראש שלה התרוצצו
מחשבות בכמויות מסחריות, אבל רק בראש, כי כולם הרי ידעו שהיא
סוד כמוס, וגם אם היא העזה לחשוב משהו בקול, אף אחד לא התייחס
ברצינות, כי כולם חשבו שהיא תמימה ונחמדה ולא באמת חושבת
על-אמת, ברצינות.
אז יום אחד היא חשבה על כדורים שבולעים, ויום אחרי היא חשבה על
אקדח, וחשבה גם על חתכים בפרקי הידיים, ועל חמצן בחדר סגור,
שהולך ונגמר.
והיום- היום היא חושבת אחרת. היום היא גם יותר מדברת, ויותר
מעיזה, ופחות איכפת לה שאנשים חושבים שהיא תמימה, ונחמדה,
ונראית כמו סרט מצוייר... ככה לפחות היא אומרת, ככה היא
חושבת... והיום היא קצת פחות חושבת על מה שהיה וקצת יותר על מה
שיהיה, וזה נורא מבלבל, אבל הרבה פחות כואב.
והיום היא חושבת אחרת, היום היא מחייכת. ויש לה את הניצוץ הזה
בעיניים היום- ניצוץ של אדם מאושר, והיא אפילו כבר קצת אוהבת
את עצמה, קצת, היא חושבת... אני חושבת...



18.5.2002