"אני..." אני רוצה להגיד לה שאני אוהב אותה אבל אני לא יכול.
פחד משתק כזה. או שהיא תגיד שהיא אוהבת אותי בחזרה או שהיא
תיקח פטיש חמישה קילו ותנפץ בכל הכוח אשליה במשקל כבד, רסיסים
קטנים של קריסטל ננעצים לי בחזה. אני לא יכול.
היא מסתכלת עלי בעיניים מרחמות כאלה. בהתחלה היא עוד הייתה
סקרנית מה אני רוצה להגיד אבל כשהיא הבינה שאני לא יודע איך
לומר לה "אני אוהב אותך. בלעדייך אני אפס. בואי נתחתן ונביא
אלף ילדים עולם", ההבעה שלה נהפכה לייאוש מהול בזעם כבוש עם
טיפה של רחמים מעל הכל. אני לא חושב על רחמים, אני חושב על
פתטיות.
"אני אתקשר אליך", היא אומרת לפני שהיא הולכת. אני נשאר עומד
באמצע רחוב מתחת למנורה מהבהבת עם ברחשים שרוקדים סביבה זוגות-
זוגות. לא התנשקנו לפרידה. היא אפילו לא מסתכלת אחורנית. אני
חושב שזה אומר משהו. רק כשהיא עוברת בסיבוב ואני לא רואה אותה
יותר, אני מתחיל לגרור את עצמי הביתה. דייט נחמד. היא צחקה
בהתחלה, הסוף התמסמס איכשהו. כל מה שקל להגיד יריתי כבר בהתחלה
ובסוף נשארתי עם המטען הכבד באמת שפשוט לא יצא.

אחרי יומיים, אני יושב בסלון, מול הטלפון ובוהה בזבוב שהחליט
לנחות דווקא על השפופרת. הנה עוד רגע הטלפון יצלצל והזבוב
המסכן הזה יחטוף התקף לב במקום וימות. מתוך תחושת ריקנות אני
מנפנף ביד ומציל את חייו של הזבוב. הוא עוד יודה לי. היא אמרה
שהיא תתקשר. אז נכון שהדייט לא היה מושלם אבל תני קצת קרדיט,
משהו, אם את מבטיחה אז לפחות תקיימי. ואז הטלפון מצלצל.
"ליאת?" אני אומר עוד לפני שהשפופרת מגיעה לאוזן. אבל בצד השני
יש שקט. אין שם אף אחד. "הלו?" אני שואל, מרגיש את טיפת התקווה
האחרונה שלי מחלחלת במדבר הגדול של הייאוש ונעלמת כלא הייתה.
'אתה רוצה לדעת?'. תחושה מוזרה ממלאת אותי "הלו? מי שם?". 'אתה
רוצה לדעת?'. אני שומע קול, אבל לא מהאוזן שלחוצה לשפופרת. לא
יודע מאיפה. "לדעת מה?". לדעת זה טוב, אני חושב, כדאי לדעת
דברים. ואז זה מכה בי. אני מניח את השפופרת בעדינות במקום.
וחושב על כל מה שאני יודע. אני יודע הרבה דברים. אני גם יודע
איך להיות עם ליאת. אני מיד מרים את השפופרת ומתחיל לחייג
אליה. שיחה שוטפת, אף פעם לא הייתה לי כזאת. בעיקר לא עם בנות.
בעיקר לא עם ליאת. אנחנו קובעים להיפגש עוד רבע שעה בבית קפה
למטה. מזל שהיא בדיוק עוברת בשכונה בדרך לאירובי. אני הולך
לארון ואני כבר יודע בדיוק איזה בגדים ירשימו אותה. מתלבש
זריז. בזמן שאני לא אהיה בבית יתקשרו אלי לגבי החוב לספריית
וידאו. אני בכוונה לא משאיר את המזכירה האלקטרונית פועלת. מה
שאני לא יודע- לא אמור להפריע לי.
אני מגיע לפניה ובדרך פלא אין לי שום חשש שהיא תבריז לי. היא
עסוקה בלהוריד מסטיק שנדבק לה לסוליה ברחוב המקביל. אני כבר
מזמין 2 אספרסו קצר עם אחד סוכר, בדיוק כמו שהיא אוהבת. היא
נכנסת, מתנשפת. מה? היא רצה בשבילי? דקה לפני שהתקשרתי היא
מחקה את המספר שלי מהזכרון ועכשיו היא רצה בשבילי. היא כבר
מרימה את היד לבקש תפריט כשהמלצר מביא לה את האספרסו, בדיוק
כמו שהיא אוהבת. היא מחייכת, מופתעת. אוי, היא כל כך צפויה.
היא מתחילה לדבר על השיעור אירובי והמדריך החמוד שהיא חושבת
להציע לו לצאת איתה אבל אני קוטע אותה הרבה לפני ואומר לה כל
מה שהיא רוצה לשמוע. על קשר ומחויבות ועל העתיד שלה, ושלי,
ושלנו ביחד ואהבה והזדמנות שנייה ואני יודע בדיוק מתי לשים את
היד על השולחן כדי שהיא תשים את היד שלה על שלי ונחזיק ידיים
ונתקרב אחד לשני, מסתכלים אחד לשני בעיניים. אני אומר לה עד
כמה העיניים שלה יפות. הן נעצמות בזמן שאנחנו מתנשקים. וכשהיא
פותחת את העיניים, אני טובע בתוכן, מבעד לערפל של חוסר מודעות,
עמוק לתוך הכחול הגדול שמתפרץ מבעד עיניה.
אני רואה איך שהיא מוותרת על האירובי בשביל לעלות אלי לדירה,
את הסקס המדהים שנעשה, את הגוף הערום שלה כשהיא צורחת מעונג
כשאני נוגע בדיוק איפה שהיא רוצה שאני אגע. אני רואה איך היא
עוברת תוך שבוע לגור אצלי ותוך חודש שולחים לכולם הזמנות
לחתונה שלא רק תהיה הכי גדולה שמישהו הכיר אלא גם זולה מרוב
קומבינות שהצלחתי לארגן, למרות שזה לא כל כך משנה כי את הכסף
בבורסה כבר עשיתי. אני רואה את הילד הנפלא שיולד לנו, ואני
רואה הכל.
אני גם רואה כמה אני עצוב. אני רואה עד כמה החיים משמעממים
כשיודעים מה הולך לקרות ואיזה תחושה אני אפיק מכל דבר שאני
אעשה. את הייסורים שבשעמום כששום דבר לא צפוי. אני רואה גם כמה
אנשים אני יכול להציל ממוות אבל אני לא, כי מה הטעם- הם עמדו
למות בלאו הכי. חוץ ממי שאיכפת לי ממנו. אותו אני אציל. כי ככה
אני בחרתי. והכריזמה שלי, היכולת להגיד בדיוק מה שצריך, תציל
אותי מכל הביקורות על הסלקציה שניהלתי כדי להשאיר בחיים רק את
מי שאני רוצה (גם ככה, כל מי שיבקר אותי, ימות)
שליט היקום הוא איש מאד עצוב, כנראה בגלל זה אנשים מתים.
אני אומר לה להתחפף ואחרי ויכוח קצר היא קמה והולכת. בוכה, מן
הסתם. אני קם ועובר לבית קפה ממול. יושב שם בחור זקן, עם כובע
מצחייה כחול, קורא עיתון ושותה קפה טורקי. אני מתיישב מולו.
אני יודע בדיוק מי הוא. "אני לא רוצה לדעת", אני אומר לו. הוא
מניח את העיתון ומסתכל אלי, בלי לומר כלום. אני רואה שיש לו
קטרקט. ספק אם הוא רואה משהו בכלל. אבל זה לא משנה לו. כי הוא
יודע. הוא עושה תנועה עם הלסת כמו שעושים אנשים עם שיניים
תותבות ואומר "בסדר". אחרי זה הוא מרים את העיתון וחוזר לעשות
את עצמו קורא.

"אני..." אני לא יודע מה פתאום אני יושב מול זקן שאני בכלל לא
מכיר בבית קפה. הוא בכלל לא מתייחס אלי. רק קורא בעיתון שלו.
לא הזמנתי כלום, אז אני פשוט קם ויוצא. כשאני עומד בחוץ,
זיכרון עמום לויכוח שהיה עם ליאת חוזר עלי. היא יצאה בוכה. אני
נזכר לאט- לאט. אמרתי לה להתחפף. איך יכולתי? עד היום אהבתי
אותה ורציתי להביא לה אלף ילדים. ופתאום אני גם מבין מי זה
הזקן. אני מסתכל עליו מבעד לחלון הראווה ורואה שהוא מסתכל עליי
דרך עיניי הקטרקט שלו. ואז משאית שעלתה על המדרכה מעיפה אותי
עשרים מטר משם, לפגוש אותו במקום אחר לגמרי.