רואה את כולם כמו השתקפות עתידי לנגד עיני.
רואה את העולם כמו התערבלות רגשותיי שלי במחשבות החברה,
ברעיונות החברה, בכאבה.
ואני, כמו כפתור קטנטן מתוך חליפה גדולה, כמו תלאי אחד מתוך
שמלה שלמה, כמו חלק מפאזל בעל מליון חלקים.
אך לפתע, כמו החלק משתנה, ופתאום, אינו מתאים עוד לפאזל, ואז,
התלאי נקרע ואינו מתאים לשמלה.
וצריך להחליפו בחדש, וזה לא כ"כ קשה, מסמנים, גוזרים,
ומחליפים. ככה אני. החברה יכולה להחליף אותי בקלות, כי אינני
תמיד שייכת לה ולפעמים, כאבי גדול משלה והרוע שלה פוגע בי
יותר. ולמרות כל זה, לא פיתחתי חסינות נגדה, לא לבשתי אפוד
מגן, היא עודנה וממשיכה לפגוע בי.