"אתה גורם לי להאמין בדברים..." הוא אמר זורק את הכוס באוויר
ותופס. הפעם הוא כמעט פיספס, יכול להיות שהיא הייתה נשברת. אבל
זה משעשע אותו, לראות מתי הכוס תיפול על הרצפה. העונש שיבוא
אחרי זה, זה כבר לא עניין שצריך לדאוג לו. כשיגיע, נטפל גם
בו.

"במה אני גורם לך להאמין?" אני שואל אותו, מוציא ספל רטוב
מהמדיח ומניח אותו בעדינות על מגבת יבשה, שתספח את הנוזלים.

"בדברים." הוא מעיף את הכוס לעברי, אפילו לא בודק אם אני עירני
לכך, ומתחיל ללכת לכיוון השירותים. בנס תפסתי את הכוס וקיללתי
אותו על כך.
"היי..." אני שומע אותה מחייכת לעברי. היא רק התעוררה וכבר היא
מחייכת. יש אנשים שהיופי פשוט קוסם להם. אחרים, עדיף שלא
יחייכו לעולם. היא מלבישה נשיקה קלה על הלחי שלי והולכת לעבר
המקרר. מוציאה מעדן שוקולד ומתיישבת ליד השולחן, מחכה לו שיצא
מהשירותים. מעניין על מה היא חושבת, אני שואל את עצמי בזמן
שאני מוציא צלחת קטנה מהמדיח וזורק אותה בעדינות על המגבת. הוא
יוצא מהשירותים ומחייך לעברה. הם לא צריכים לדבר, הם יודעים
בדיוק מה הם אומרים גם בלי מילים. מספיק מבט חטוף והכל ברור.
הוא מתקרב אליה ומנשק אותה על שפתיה, מלקק את השוקולד שנמרח
בעדינות על שפתי  המשי שלה, ומתיישב ליד השולחן.
אני סוגר את המדיח בקלות, והולך לכיוון הדלת. "אני אחזור אחר
כך," אני זורק לעברם, יודע כי אין טעם שאני אשאר. הדבר האחרון
שאני רוצה זה לשמוע אותם מזדיינים. זה דוקר לי בלב לשמוע אותם
מסתכלים אחד על השני וזה... זה כבר יותר מדי. אני הולך במורד
המדרגות כאשר אני פוגש את הגברת שגרה מתחתינו. היא כבר זקנה
למדי, ואין לה כוח בידיים וברגליים. היא מחייכת אליי בחמימות,
אבל היא כבר לא מזהה אותי יותר. אני מביט עליה מנסה לרדת
במדרגות ללא הצלחה, מפחדת ליפול. אני מושיט לה את ידי ועוזר לה
לרדת. היא מחייכת אליי ומלטפת את ראשי. אני מהנהן והולך משם.
במורד הרחוב ניתן למצוא כל דבר שתחפוץ לו, כל חומר ניתן לקניה
עלי אדמות. הדבר היחידי שלא תמצא פה זה רגש הדדי. כנראה את זה
אי אפשר לקנות.

אני מביט על חנויות פתוחות וילדים רצים. על אמהות עייפות
וחברויות מאולצות. חלקם מושכים את עייני יותר, חלקם פחות, אבל
ראשי שקוע כל כולו במה הם עושים עכשיו. כי אני יודע שאני הולך
לדעת את זה יותר מאוחר, כשהוא יספר לי כל פרט ופרט על הזיון
שלהם, ואיך הם עשו את זה. ואני יודע שאני הולך ישר אחרי שהוא
יספר לי את הגירויים המיניים שלו, לחדר שלי ואתחיל לבכות. אם
לא לבכות לפחות לרצות, לרצות להיות הוא.

אבל אולי אני טועה, והפעם זה לא יהיה כך, אני מנסה לשקר לעצמי.
למרות שאני יודע שזה בחיים לא יהיה אחרת.

"סליחה..." אני שומע קול לידי. אני מסתובב ורואה נערה מחייכת
בבושה לעברי.

"על מה?" אני שואל אותה.

"על זה שהתנגשתי בך... אני קצת מעופפת היום." היא חיכה אליי
שוב.

"אה... זה בסדר... בכלל לא שמתי לב..." אמרתי לה. היא חייכה
לעברי כמה שניות במבוכה, ורק אז התחלתי להבחין ביופי שלה,
בשפתיה האדומות ושיערה השור גולש שמזמין שילטפו אותו. בהחלט
מתאים לה לחייך. אחרי שלוש דקות שהיא עמדה והביטה בעייני, ואני
יודע שהיא מחכה שאגיד לה משהו, שמשהו קורה פה. היא פנתה והלכה
במבוכה. רק אז הבנתי שהיא לא התנגשה בי בטעות. רק אז הבנתי שזה
לא משנה.

חזרתי הבייתה. השעה מאוחרת. אני סוגר את הדלת מאחורי, מחש
סימנים של מאבק בדירה. אבל כלום. כל מה שאני רואה זה סדר, הסדר
מהסוג שאני עושה, ושקט. יותר מדי שקט. כמו בסרטים. אני הולך
לכיוון חדרי, כשאני שומע קולות של בכי קלים מהחדר ליד. אני
הולך לחדר בכדי לראות אותה בוכה בעדינות מדהימה על המיטה שלהם,
שלגופה אך ורק תחתונים וגופייה. אני מסתכל על יופיה מהומם, לא
מסוגל לאמר דבר. ואז היא שמה לב שאני שם.

"אני..." יא מנסה לאמר משהו ללא הצלחה מבעד לדמעות. אני יושב
לידה, מחבק אותה.

"זה בסדר..." אומר בלי לדעת מה אני רוצה, ומחייך אליה. היא שמה
ראשה על כתפי ובוכה את שאר הכאב שלה.

אנחנו יושבים במטבח, היא ליד השולחן מספרת לי את כל מה שהיה,
ואני מכין כוס קפה. מגיש לה אותו, מבלי להקשיב כבר. אני יודע
מה היא רוצה לשמוע, וזה בכלל לא שייך לסיפור. היא מחייכת אליי
בהוקרה, אני לא צריך מילים שיגידו לי שאני עד כמה אני נחמד,
אני יודע מה אני עושה. היא שותה מהספל החם ומחייכת אליי שוב.
מסיימת את הסיפור, בזמן שאני מדמיין בראש שלי איך זה קרה. כל
הכאב הזה. אני אומר לה את כל מה שהיא רוצה לשמוע. מדקלם ישר
מהלב את המילים שאני תמיד אומר, המילים שתמיד עובדות, המילים
שאני יודע שהיא צריכה. כאב חד שובר לי את הלב בזמן שאני יודע
שאני מזיין את השכל, בשבילה, אבל בשבילי זה רק מילים. תמיד היו
רק מילים. ואז היא קמה מהכיסא, ניגשת אליי ומלטפת את שערי.
מבקשת שאני אחבק אותה שוב, ואני מחבק אותה בשיא הרגש שהיא רק
רוצה. אני יודע שהיא רוצה יותר מחיבוק. אני יודע שהיא רוצה
שאני ארים אותה ואקח אותה לחדר המיטות וששם נעשה את האהבה
המושלמת ביותר בעולם. אני יודע שהיא רוצה שאני אספק אותה ביותר
ממילים. ואני יודע שאני גם אעשה את זה, כי היא רוצה. אני? מה
זה משנה כבר אם אני אומר או עושה, הכללים כבר לא בידיים שלי.
המילים כבר לא בידיים שלי.

כשאני גומר, אם אפשר לקרוא לזה לגמור בכלל, אני יוצא ממנה,
נותן לה להישען עליי ולהירדם. והיא נרדמת. אני יוצא מהחדר
ערום, מביט מעבר החלון אל הכביש השומם. היא כמו כולם מעכשיו.
זה לא משנה חיוך או לא.
וכשאני רואה את הכוכב הזה מחייך אליי שוב משמיים, אני סוגר את
התריסים. הפעם אני לא אקשיב לו. לא כמו עם הכוס. הפעם אני לא
אקשיב. אני לא צריך להקשיב... אני יודע מה הוא רוצה לשמוע ואני
פשוט אומר לו את זה...