מצב 7  (מתוך: 49 חלופיים)

כאן התחלתי את הבוקר. קמתי אספתי עצמי קיפלתי הידקתי מחקתי
שיניתי לוחות זמנים פגישות עניינים ושמתי את הפקלאות במארז
גדול ארוג שעם. יצאתי בקו חמש ואחר כך בבין עירוני מואר נורות
לילה כחולות עמומות, אל בעלת האוב בעין דור. תפסתי טרמפ לשער
של הקיבוץ עם מתנדבת אירלנדית בשם אנני, בלונדה מתוקה חדת
נחיריים לאירים יש פרצופים דומים כולם באים מאותם שבטים, כשאני
חושבת על זה היא לא מספיק טיפוסית, אחרת היתה ג'ינג'ית, אבל
כבר מאוחר מדי, הסופרפארמים סגורים, ואיפה בדיוק היא תמצא
מספרה פתוחה שיקבלו אותה לעשות צבע פסים גוונים רולים פן בשעה
כזו? ועוד מתנדבת, בטח בלי גרוש על התחת, הכל מהקיבוץ, גם
אספקת קונדומים שוטפת, חשבתי באכזריות מסוימת אבל קינאתי בה על
הפשטות והנוחות וים השיבולים שמסביב וגם לילות הקיץ בבריכת
הקיבוץ ובהתגנבות לחדרי הרווקים וסיעורי מוחות ליליים בשניים
שלושה ואולי אפילו יותר, מי יודע לאן התפתחה התנועה הקיבוצית
בשנים האחרונות. היא בטח שאינה מכירה עוד את עצמה. אני תמיד
היה לי מוח כל כך מלוכלך, שכמויות הטינופת שיצאו לי מהאוזניים
היו יוצרות פקקים חדשים באיבן גבירול כל שבועיים.

החלפנו שירים, אני שרתי לה הורה ממטרה שהיא אמרה שהיא מכירה
מערבי ריקודי העם בקיבוץ ומה כבר יכולתי לחדש למתנדבת עבריה
בקיבוץ בלי שירון על הברכיים ככה במלים ולא בלה לה לה? היא שרה
לי שיר עם אירי עתיק וחשבתי יא אללה האירים האלה כמה סטייל שיש
להם איך גם שירי העם שלהם נשמעים מקצועיים כאלה ישר לארוויזיון
נניח ויש להם גם שמיעה מאוד מוסיקלית מה שלא ניתן לומר עלי
נניח שלא מסוגלת לשחזר שני תווים מיצירה קלאסית ולקשר עם השם
שלה למרות שאני מכירה שמות של יצירות שאני אוהבת  ורק לפי זה
אני יכולה לשמוע כי נניח אני מלמדת את עצמי שאת הברנדנבורגיים
אני הכי אוהבת וזה אולי פשטני אבל הם עושים לי את זה בענק,
הברנדנבורגיים.

אנני עוצרת לי במזכירות של הקיבוץ אחרי שהבריחה אותי בשער בלי
ששאלו אותי אם אולי אני מחבלת באתי להרוס מן היסוד את התמה
הסוציאליסטית נניח ולגלות לחברים מהו קפיטליזם תוך שלוש שעות?
בכל אופן אף אחד לא התרשם מחזותי המאיימת על האידיאלים והניחו
לנו לעבור, נופפתי לנערה האירלנדית לשלום מרציף המזכירות והיא
הפליגה הלאה ברנו ארבע הקטנה והמצחיקה של הקיבוץ שזה בטח הרכב
הכי אומלל שלהם מיועד מראש למי שאינם בני משק במקור או לכל מי
שלא עובד בענף מיוחס שיש לו צי פרטי של רכבים נניח הלול, שזה
תמיד היה ענף עם שם רציני תעשייתי כזה בשביל מקום מסריח עם
אלפי תרנגולות מטומטמות שלא להאמין, אבל אוספים אותן מהלול אל
המשחטה בקומביין עופות, שזה כמו קומביין של חיטה אבל של
תרנגולות, באים אליהן בחושך בלילה כשהן שקטות ורגועות ומוכנות
לפרוש זרועות צחורות ולקבל אליהן בחמימות את זה שיבוא, אבל
במקום זה מגיע הטרקטור הענק הזה שקוטף אותן מהרצפה כמו משהו
מסרט מדע בדיוני עם הפנסים המשוגעים שרצים לו מקדימה ולפני שהן
קולטות מה בכלל קורה הופה הן משתנעות מכאנית אל תוך כלובים
בדרך להפוך לשניצלים פריכים מצופים פרורי לחם שחומים עם עשבי
תיבול טריים. הקומביין קוטף אותן מהרצפה בלי לעשות להן נזק, אם
לא סופרים את זה שהוא מעיר אותן. אבל בתחילת הפיתוח של
הקומביין אני בטוחה שהיו תאונות שהסתיימו בהרבה מאוד תרנגולות
מלוקות צואר או מרוטות כנף. תרנגולות תרנגולות, נופפתי להן
בדרך למזכירות אבל עוד היה אור יום והן לא הבינו את אזהרות
הנפנוף שלי מחלון הרנו על מה שהולך להיות בלילה. טוב, נו,
עופות, היום פה, מחר בצלחת.

אבל אני בכלל דפקתי עכשיו לעמי המזכיר על השולחן ודרשתי לראות
את בעלת האוב. הוא שאל על איזו בלטה אני מדברת לעזאזל אמרתי
לו, בעלת - ה, בעלת - ה, קיבוצניקים גידלו דורות שלמים של
בורים שויתרו להם על הבגרויות כדי להרויח מהם עוד יום עבודה
יומיים בשבוע בפלחה נניח, ורק בגיל מאוחר יותר הגיעו לתקן את
הנזק העצום שבחורינו המצוינים ביותר הם אכן מצוינים ביותר, אבל
לא בזכות מה שלמדו בבית הספר, חוץ מכמה שנחשבו גאוני המשק
ונלחמו התעקשו הצליחו בפירוש לעשות את הבגרויות בעצמן, שבקיבוץ
פעם זה היה כמו להיות תואר שני בעיר נניח. אבל זמנים משתנים,
אני אומרת לכם, ועכשיו גם קטני שוטפי הכלים במוסדות הקיבוציים
עובדים לפחות על התיזה שלהם וגם זה לפעמים במסלול ישיר
לדוקטורט, כי הג'ניוס היהודי תמיד היה שם, פשוט בלבלו אותו
בהרבה עבודה קשה, היום עושים באמת את המקסימום לבלבל אותו קצת
פחות. עמי המזכיר כאמור לא שייך לכל העסק, אבל בכל זאת הוא לא
פראייר אוכל שפנים מוחלט כי אחרי שמונה דקות של דין ודברים
וריסוק איברים הוא קולט ואומר לי, בוינה, את, את מסובבת על כל
הראש, אין פה בעלת אוב מאז שמואל אלף, פה זה התק"ם, לא התנ"ך.

כנראה שרואים עלי שאין לי כוונות לקבל תשובות פשט, אז הוא
מסתכל עלי עוד קצת והשפם החקלאי שלו רוקד עם הכרס והוא אומר,
אבל הספרנית של הקיבוץ, עדה, באה מהונגריה לפני ארבעים שנה,
מאז אמנם לא שקטה הארץ, אבל בהונגריה אומרים שהיתה פותחת
בקלפים ועד היום אם מבקשים יפה היא פה ושם בהחלט מסכימה לתת
קריאה אם לא ממהרים מדי ועוזרים לה קצת עם המדפים הגבוהים, כי
כמה שהיא אישה גדולה, היא אישה קטנה מאוד, ופוחדת להשתמש
בסולמות כדי לא בטעות לעבור מתחתם, ואת עם הגובה שלך, הוא הביט
בביקורתיות ברגלי הסוסה החשופות שלי, את יכולה לעשות לה טובה
ובתמורה אולי היא תסכים לפתוח לך. לא בלי חביבות עמי יוצא איתי
החוצה מהניאונים האפרפרים של המזכירות ומצביע לי מאחורי גדרות
חיות ומשתעלות מציפורים: שם, את רואה את הבניין הוורוד עם
חלונות הזכוכית המשולשים? זו הספריה שתרמו אגב יהודי
קונסטנטינופול העתיקה לקיבוצנו אחרי שעלינו לגמר קט סל לאלופות
מחוזי בשמונים ושש.

השבילים של הקיבוץ מאוד מצאו חן בעיני, היתה להם תכונה חיובית
כזו, לא להצטלב ולהתעקל וללכת לכל מיני כיוונים סתם, אלא להפך
הם הובילו בדיוק לאיפה שרצית בלי לבוא בטענות, ובלי שיהיה צריך
לפתוח מפה כמו כשמסתובבים בעיר ובעיר הרי הרחובות הולכים
בשרירותיות ואין להם כבוד למבני ציבור, ואת אלה האחרונים צריך
לחפש במפות אני זוכרת שפעם חיפשתי את מכון סרוונטס בתל אביב
והתפלצתי לאיטי משלל הרחובות שמקסימום הסתיימו במכונים להשתלת
שיער ומח עצמות.
הספריה היתה מאוד ורודה, והחלונות היו מאוד משולשים, קשה היה
לטעות. בפנים החלל היה גבוה מאוד ורוח נח על פני המים שדלפו
בשקט מכיור קטן לנטילת ידיים שעמד בפינה. הספרנית, גוצה במדים
מעומלנים, כסופת שיער סבוכת גבות ועבת משקפיים, הביטה בי
בחומרה וסימנה לי לנטול ידיים. נטלתי אותן לכיור ושם הרבצתי
שטיפה הגונה עם סבון ריחני שלגמרי ייבש לי את הידיים הרגשתי רק
אחרי זה איזה חיה הוא היה, יותר גרוע מסבון כלים ואולי זה באמת
היה סבון כלים, היום יש להם ריח כל כך דומה שקל מאוד לטעות
ולהתענג על מקלחת ארוכה עם משהו שמבטיח אבל לא מקיים לעדן את
עור ידיך.ניגשתי אליה אחרי שניגבתי את הידיים בשיער כמו שאני
תמיד עושה כשאין מגבת, כי מתקני אוויר חם שנואים עלי לכל מטרה
שהיא מלבד ניפוח בלונים פורחים, אבל זה כבר עניין שונה מאוד,
הייתי אומרת, ובכל אופן זו אחת הסיבות שאני מגדלת שיער למרות
שזה רע מאוד לנשירה, או בעצם טוב מאוד לנשירה ולאינסטלטורים
ורע מאוד להופעה הכללית שלי, שסובלת מחסר לאחרונה, אם כי אני
לא בטוחה לגבי ה"חרדלית". חרדלית זה משהו פנימי או חיצוני.

הספרנית עושה לי ששש מתוך הרגל אפילו שלא אמרתי לי מילה ורומזת
לי לגשת אליה. יש לה מבטא הונגרי חמוד כזה ובא לי שיהיה חורף
ושהיא תזמין אותי אליה לשיכון הותיקים לאכול גולאש טוב
ולהתחמם, אבל לה עצמה אין תוכניות כאלה ולעומת זאת הקול שלה
נשמע לי רגוז כשהיא שואלת אותי במה היא יכולה לעזור ונשמעת
כאליו שאלה האם אכפת לי נורא לעזור לעצמי, תודה, והיא בכלל
מעדיפה לשבת להתנמנם על דלפק ההשאלה לכל אורך שעות הצהריים.
אבל לא יכולתי שלא לשים לב איך המבט שלה מתקבע עלי לרגע, ואז
נודד מכפות רגלי הענקיות, יש להודות באמת המרה והלא חיננית,
ועד קצה הגולגולת שלי, שיש לי בה בליטה קטנה ממש באיזור שאמור
להיות בו שקע תינוקות פתוח בילדות, ועלי תמיד התלוצצו שזה המוח
שלי שנשפך הצידה, טענה שנטיתי לקבל כנכונה עד גיל שש ונאלצתי
ללכת מוזר כדי שלא יגלוש החוצה על הרצפה ויתלכלך- עד היום אני
הולכת מוזר, אומרים לי לפעמים, ואני מודיעה לכם שזה בגלל
שמועות השווא בקשר לבליטה שלי. אסור לספר לילדים קטנים דברים
מפחידים בדויים, כי הם מאמינים בזה ויש להם סיוטים מזה אז למה
להתאמץ ולמה להבהיל כשהמציאות מסתדרת כל כך יפה בעצמה.

בכל אופן, קראו לה עדה, והיא היתה קצת רטנונית בהתחלה ושאלה
אותי מה אני מחפשת בספריה, אבל כשהסברתי לה בטאקט שאני מאוד
מתעניינת בתורות נסתר, וששמעה יצא אל מחוץ לקיבוץ כמכשפה רואת
סתרים מן המניין, קלטתי שעשיתי לה את זה בגדול, כל כך בגדול
שהיא בכלל שכחה לבקש ממני את כל העניין עם המדפים הגבוהים, אבל
בגלל שאני בחורה מאוד ישרה ישר הזכרתי לה לנצל את הגובה שלי
בשביל העליונים. וכך היה. ביליתי שעה וחצי עם כל האות קוף,
שהיה צריך לסדר מחדש במדף גבוה, ועוד דבר מוזר, ספרי הילדים
היו מעורבבים עם אלה של הגדולים, כי גם עדה האמינה בעיקרון הזה
של לא למכור בולשיט לילדים, ולכן אצלה היה מותר להם באותה מידה
לקחת את קסטנר בקוף או את קסטנדה בקוף או את קונדרה בקוף ואני
במקרה נותנת דוגמאות מהקוף שנתקלתי בהן למרות שעדה אומרת
שילדים ממילא לוקחים ספרים מנוקדים ואחר כך הם עוברים
לפלייסטיישן אז חבל לטרוח על ספרי הנוער לרוב. רק אחרי שדיברתי
ועבדתי והזעתי איזה שעה שמתי לב לתולעת ספרים קטנה שישבה בפינה
וקראה ספר ממרחק עשרה סנטימטרים מהעיניים. שאלתי את עדה
בלחישה, כי היחסים שלנו עד אז כבר התחממו מאוד, אחרי שמצאתי את
קורט וונגוט בקוף והראיתי לה שאני מחזירה אותו אל המולדת שלו
יחד עם כל חבריו המיוחסים משיכון וו. בדיוק בגלל זה היא עושה
כל הזמן סדרים חוזרים במדפים העליונים - האנשים שמביאים לה
בתור עובדי כפיה פעם בשבוע לסדר מדפים, (עדה אומרת את זה כמעט
ביריקות מרוב שהפרצוף שלה חמוץ כשהיא חושבת עליהם) לא רק שאין
להם מושג מה זה דיואי או איי אס בי אן גם אין להם הכרה טובה של
האלף בית, שזה, אומרת עדה, זה כבר מחריד יותר מזה שהיא בכלל לא
מכירה אותם כשהם באים לסדר כי אף פעם לא הגיעו בכלל אל הספריה
ועדה מ-ז-ו-ע-ז-עת מהמחשבה שיש אנשים שלא קוראים. אני מתווכחת
ואומרת שאולי הם קוראים עיתונים, והידידות ביני ובינה מתקררת
מיידית. עיתונים, היא לוחשת בתיעוב וזלזול, עיתונים זה בשביל
מטומטמים שמאמינים לכל מה שהם קוראים!

אבל עדה, אני מנסה לשכנע אותה, בספרים כתובים שקרים הרבה יותר
גדולים, רוב הסיפורים מומצאים בכלל! ובעיתונים הרוב מבוסס
לפעמים על סיפורים אמיתיים שרק הוסיפו להם קצת צבע כמו שדודה
צובטת לחיים של ילדה בחיבה ושיהיו אדומות והילדה תיראה בריאה
יותר, גם אם היא חיוורת ושתקנית מאז שנולדה. עדה כמעט מתחילה
לתסוס מעצבים על השטויות שאני פולטת בקצב. תגידי לי, איך את
משווה שקרים יפים, פיוטיים, מלאי חן וחסד, כמו סיפורים, לחרא
הזה שכמה ילדים מפונקים בלי שום חוש עצמי של ביקורת מציבים
בתור הסתכלות כאילו ריאליסטית אבל אינטראקטיבית ופוסט מודרנית
על מצב העולם נניח בכל יום, ואני לא סופרת בכלל את ההורוסקופ
של הסופשבוע, כי זה דוקא די מדויק תמיד, וגם התשבץ הגיון בעצם,
זה כמו כת סודית, מי שבפנים, הכל הולך לו יותר קל, הוא מכיר את
המילונים הנכונים, את ההגדרות השגורות, אפילו את תחומי העניין
או האותיות במילון שחביבות על מחבר התשבצים, בהתאם לעיתון שהם
קונים... אבל לא משנה, עוצרת עדה לרגע את סוסיה והולכת לכיור
ומוזגת לה ים בכוס תה שקופה עם ידית של ההסתדרות, עם שני פסים
דקים מקבילים בין הארבע חמישיות התחתונות של הכוס לבין החמישית
העליונה.

היא שותה לאט, בנחת, ואני מסתכלת איך השיניים שלה משתקפות
מעוותות דרך הכוס כשהיא שותה, רוב בני האדם בכלל לא תופסים כמה
סנאיים הם נראים כשהם שותים מכלי שקוף, אבל זה רק בגלל שבניגוד
אלי אנשים נורמליים לא מבלים מול המראה במחקרים על איך הם
נראים כשהם עושים פעולות יומיומיות שכשעושים אותן אף פעם לא
מסתכלים במראה, ואני אפילו לא אתחיל לתת לכם רעיונות כי זה
תחביב מאוד חולני וממכר, מנסיון, ואגב סקס לא נחשב בסקס  דוקא
מודעים לאיך שנראים בגלל צד בית וההיזון החוזר וזה גם די מקובל
להציץ במראה בשלב כלשהוא של הזוגיות, שני החלקים, עומדים, בדרך
כלל אחרי מקלחת משותפת עם זיון, כי שניהם יצאו היום מספיק
מוקדם מהעבודה בשביל להשקיע זמן ושמן מסאז' בקשר, ואז עומדים
עירומים או חצי במגבת, תלוי בעונת השנה ובבטחון העצמי, ומביטים
בזוג המבושל שהם, כי ככה זה נראה מבחוץ וזה מראה ששני בני הזוג
לא יכולים לראותו לבד וגם לא מול המראה עם עצמם בלבד, אז
הנרקיסיזם המשותף הזה הוא עוד תפר קטן בשמיכת האושר הדומסטי,
כי תמיד הם נראים לעצמם נהדר ביחד, ואם לא, הם מתעמקים בלהסתכל
לעצמם בעיניים ולחפש את האושר הבורגני קורן עוד מתחת לקרם
פנים.

עדה אוספת אותי אליה לחדר בשעת הסגירה של הספירה. יש לה בחוץ
קלנועית קטנה והיא נראית פלמחניקית על הציוד ההנדסי הנוסע הזה,
בנעליים אורתופדיות כבדות גדולות, למרות שהיא כבר סיפרה לי
שהיא באה לארץ בתקופת הצנע, ולגמרי פספסה את תקופת להתפרק עם
הפלמח, לצערה ולצערו של האתוס הציוני.