היא לא הייתה יפה, בכלל לא. אולי בעצם קצת...... היה לה יופי
מוזר.
היא הייתה שונה, מיוחדת, מנותקת.
היה בה משהו אחר, משהו בעיניים, משהו בוער, קודר, זוהר.....
זאת לא הייתה שנאה, כעס אדישות, רצון לנקמה, אפילו לא עצב,
וגם לא צער או ייאוש.
העיניים שלה בערו מכאב. כאב עמוק כל כך שרק ליבה ידע, ואם זאת
כל כך משתקף ממנה החוצה. כאב צועק כל כך שצעקתו מגיעה עד
מעבר לאוקיינוס, וכל כך שקט שאף אחד לא שומע. כאב יפה, כזה
שאוהבים לכאוב.
האש שבעיניה בידדה אותה מחברת אדם, כל מי שאי פעם הסתכל
בעיניה נתקף פחד עצום- היא שרפה נשמות במבטה, בסבלה.
אם הם רק היו פחות ביקורתיים הם היו רואים מעבר לכאב, מעבר
לאש.
הם היו רואים אותה כלואה בסורגים של צער, בוהה בתקרה בתא
כלא מעופש, סובלת שוב ושוב את זיכרונותיה.
הם היו רואים את הרגעים המעטים בהם היא חוזרת לעצמה,
למה שהייתה פעם, צורחת, שופכת את הלב והנשמה מנסה להשתחרר,
ושוב רואה איך נגזל ממנה הרגש, והיא חוזרת לבהות בתקרה,
לחיות אבל לא, להיות אבל רק בשביל להיות.
מי עשה לה את זה? מי העז לקלקל ילדה חולמנית ויפיפיה? ילדה
שלא ידעה סבל. עכשיו היא לא יודעת פחד- ממה יש לה לפחד?
מהמוות? היא כבר מתה. מהאבדון? היא כבר איבדה הכל!
אל תבכי ילדה, אין על מה לבכות. כלום לא שווה את דמעותיך-
הן יפות מדי.
אל תבכי- את תכבי את האש שבעיניך! את תרגישי! לא כדאי
לך להרגיש......זה יותר מדי....
את ביקשת לא להרגיש, התפללת לא להרגיש.....וקיבלת!
היו הרבה שהתבוססו בסבלם והתחננו, אבל המשיכו להרגיש.....
הם לא קיבלו זאת לעולם..... את היחידה שזכתה.....
הגשמת את משאלתך, אל תפרי את הכישוף!
הרגש הוא ממילא נטל, מועקה, הזיכרונות יתקיפו אותך שוב
בחלום, ולא יהיה מי שיגן עלייך מעצמך!
תשמעי בקולי ילדה, ילדה עם כאב יפה......