ההיא פגשה אותו ממש במקרה, בטעות אפשר לומר, האמת? היא בכלל לא
התכוונה ללכת לשם... היא לא טיפוס כזה, כמוהו, אבל היא הלכה
ומאז היא טיפוס שונה.
הוא היה שם, פשוט היה, וההיא רצתה להכיר אותו יותר טוב. מהרגע
הראשון ההיא ידעה שההוא הזה הוא טיפוס מעניין, מיוחד, שונה.
לאט לאט היא למדה להכיר...אך ככל שהתקרבה יותר ידעה שאת כתב
החידה הזה שנקרא "הוא" היא לא תצליח לפענח.
ההוא לא הטריד את מחשבתה יותר מדי, ההיא הייתה עסוקה בחלום הזה
שלה, בחלום החיים. לעיתים הוא היה מתגנב למחשבותיה, וההיא
הייתה תוהה מדוע. כשההוא החל להופיע בליבה יותר מדי הבינה ההיא
שמשהו לא בסדר.
היא לא תכננה להיפגע שוב, ההיא ידעה כבר מזמן שאותה אף אחד לא
אוהב, והוא אינו יוצא מן הכלל.
היא ניסתה הכל אבל ההוא נשאר בעיקשות מוזרה בליבה. בלית ברירה
החליטה ההיא לתת לעצמה לאהוב אותו, אחרי הכל אין לה הרבה אושר
בחלום הזה שלה, והוא היה צובע את חלומה בוורוד- סגול יפיפה.
כל נגיעה קטנה שלו אפילו בכתף סתם כך הייתה בעיניה טובה מאלפי
רגעי אושר אחרים. ההיא הייתה מאושרת אך גם הסבל לא איחר לבוא.
אפשר להגיד שהיא פגעה בעצמה, היא חיפשה רמזים לרגשותיו ופירשה
כל מילה, כל מבט, כל נגיעה.
היא הרגישה כל כך קרובה עליו כשהם ניהלו שיחות ארוכות על כלום.
כנראה שלהוא הזה לא היה מושג איזה כוח היה לו בידיים, כמה
מילים שלו הספיקו לגרום לה לבכות לילות שלמים.
למרות שתמונתו הייתה חרוטה עמוק בעיניה, ובליבה, היא נשבעה
לעצמה שלא תבכה בגללו אף פעם. בדרך הקשה היא גילתה שבהבטחות
קשה לעמוד, אך היא לא בכתה- המחנק המוזר, הגוש הזה בגרון
והעיניים הצורבות היו מנת חלקה כשראתה אותו.
הוא פגע בה שלי לדעת כלל, שהרי ההיא לא סיפרה לו כלום על
רגשותיה.
הייאוש החל לאכול אותה מבפנים, בדיוק באותו יום בו החליטה
למצוא מפלט בטלוויזיה. השלט נשמע לה וכמו במטה קסם נפתחה
הטלוויזיה בערוץ שלא היה שם אף פעם, ערוץ מוזר מלא בדיבורים על
אהבה. השלט לא העביר ערוצים, כאילו מישהו מנסה בכוונה לייסר
אותה,  ליבה המיוסר צעק ביקש מהשמיים רמז לאן לפנות.
"כשאת אוהבת, תאהבי כאילו לא נפגעת אף פעם..." מתוך ערפול
חושיה היא שמעה את המשפט חוזר שוב ושוב בערוץ המוזר, ולפתע
נכבתה הטלוויזיה.
היא ידעה מה אליה לעשות, עצרה בתוכה את הבושה הפחד והכאב שצעקו
לה מבפנים שלא תלך. באומץ ניגשה עליו, ביקשה לדבר איתו פנים
מול פנים. ההוא נענה לבקשתה, והם הלכו עד שהיו לבד.
בליבה התנגן המשפט מהערוץ המוזר, והיא הכריחה את עצמה- עכשיו
או לעולם לא!
"אממ...רציתי...בעצם..." היא גמגמה במבוכה, "מה?" שאל ההוא
בפליאה, מופתע מהתנהגותה המוזרה, "רציתי...להגיד לך שאני...אני
אוהבת אותך..." קולה רעד, הדמעות נלחמו בה בכוח, הן לא נשמעו
לה הפעם פרצו בעוצמה, פרקו את כל הצער שנשאר בפנים בגלל הבטחתה
לעצמה.
היא ברחה משם בסערת רגשות, נבהלת מעצמה, מחפשת להיבלע באדמה.
ההוא עמד המום במקומו, נטוע, אולי טיפה משועשע, ההיא לא הצליחה
לראות דרך מסך הדמעות את תגובתו.
ההיא לא תראה יותר את ההוא לעולם! היא עומדת על הגבול הדק שבין
אהבה לשנאה, היא הייתה שמחה לחצות אותו ולשנוא עד עמקי נשמתה.
היא רצתה לראות אותו כל כך כי הוא הטעם לחייה, אבל אסור לה!
ברגע שהיא תראה אותו יתמוטטו כל חומות ההגנה שבנתה נגדו.
ההיא עצובה מדי, כלפי חוץ היא מנסה להראות שמחה ופורחת אבל
מבפנים היא נובלת.
היא וחברותיה מנסות לשכנע את עצמה שיש לה חיים חוץ ממנו, אבל
בינתיים זה לא ממש עוזר.
היא צנחה על הספה כמו מתה, מבקשת רק לישון ולשכוח, וכמו במטה
קסם נדלקה הטלוויזיה בערוץ המוזר "כשאת אוהבת, תאהבי כאילו לא
נפגעת אף פעם...", וההיא חשבה לעצמה בעיניים אדומות שאומרים
שהזמן מרפא את הפצעים.