השמש זורחת לי מהר מדי.
כבר עשר שנים שאני תמיד שם, ברגע הזה בו נעלם כמעט לגמרי
השחור-כחול כהה ועמוק של הלילה לתוך כתום בהיר ומכאיב של
זריחה, מזכיר לי שהשמש תבוא גם מחר, וזו הסיבה היחידה לכך שאני
פה. להיזכר שגם מחר ייגמר, נמוג לתוך עצמו במין ערבוב צבעים
פאטתי, בעוד כמה ניסיונות להישאר חשוך לנצח.
והנה זה מתחיל. אתה מתיישב לידי על המגבת, ממלא אותה בחול,
מחפש משהו טוב להגיד.
המשחק המקדים של היום והלילה לפניי. גוונים עדינים של לבנדר
נמזגים בעדינות לתוכו. בא לי לצרוח עליו, על החושך שלי, שלא
ייתן לה לזהם אותו, לשמש, שלא ימכור את עצמו כל כך בזול. מכאיב
לי כל כך שכוכב אחרי כוכב נעלם, לתוך הרחם האין סופי של החיים,
כמו זרע שייצור עד איזה מירית אחת, שתיקח אותך דקה לפניי
שייגמר לי האומץ.
"רוצה תפוח?" אתה שואל. אתה לא תציע לי תפוח, תפוח אני אציע
לך, אני והנחש. אתה מכתים במלח בהיר וג'יפה של ים את הירוק
המושלם של התפוחים החצי חמוצים שאני אוהבת, נוגס שינים לבנות
באדום שלך.
"רוצה?" אתה בולע עד חתיכת קליפה שהשמש אהבה. רוצה? לא רוצה.
לא תפתה אותי. אני מנידה בראשי לשלילה, מחזירה את פניי לסרט
הפורנו שעל השמיים שלי, לכאב של הבגידה שלך בי, הליל, להליכתך
הפתאומית, הלבנה. כמו נרקומנית שיודעת שעוד מנה של הרואין והיא
תמות, אני נועצת את עיני בצבעים המתמזגים, בזיון הקבוע שייצור
את מחר.
כוכבים נאנקים במין הנאה חסרת מעצורים, מזיעים לתוך כתום וצהוב
בהירים, לתוך שברירי לבנדר נותרים, השמש המתענגת, הזונה, יוצאת
לה בשקט מקצה הים, הירח יורד בצדו השני, וחושך רק מאחוריי,
ומבטי יעלים אותו לגמרי, אני יודעת. קרניים קטנות של שמש
מלטפות את פניי, כשאתה מחבק אותי מאחורה, מנשק אותי בתמימות של
בן תמותה. אני אנצח אותך, מלמלתי לחמה המתעכסת, המפתה, אני אקח
אותו ממך.
"היקי?" אתה מחייך אליי. טיפת מדמך מכתימה את בגד הים שלי. "מה
לעזא....?" אתה אומר, בתדהמה השמורה רק למילים אחרונות.
סיימתי את דמו וחזרתי הביתה, מותירה את גופתו המרוקנת להתחמם
בקרני השמש.
אני שונאת זריחות.